בחלק הקודם ראינו איך התיאורים התנכיים לגבי דמותו של אלוהים והקשר שלנו איתו הושפעו מהנסיבות ההיסטוריות. בחלק הזה נגלה שאותו עיקרון ממשיך ופועל גם על הטקסטים וספרות המחשבה היהודית שלאחר חורבן בית שני – נוסח התפילות והברכות, מדרשים ואגדות.

התחלנו את הדרך כבניו של אלוהים ביציאת מצריים, בה נשא אותנו כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא-אִישׁ אֶת-בְּנוֹ. בהמשך הפכנו גם לאשת נעוריו – תיאור ששורשיו בנאום משה לפני הכניסה לארץ והוא הולך ומתבסס בדברי הנביאים. וכך הגענו בסוף החלק הקודם אל הנקודה שבה אלוהים וישראל מצויים בעיצומה של מערכת יחסים כפולה, מיטלטלים בין אהבת אב לבנו לבין קנאת בעל לרעייתו, כאשר קנאה זו הולכת ונעשית הצד הדומיננטי. המודל שהוטבע בספר דברים – לֹא תֵלְכוּן אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים…כִּי אֵל קַנָּא יְהוָה אֱלֹהֶיךָ – הופך בדברי הנביאים לשורת תיאורים בוטים של ישראל כאשה בוגדנית והעונשים האלימים שהאל-הבעל מטיל עליה.

במפתיע, הרטוריקה העוצמתית הזאת, שהיתה נפוצה כל-כך לאורך מאות שנות נבואה, נעלמת בבת אחת לאחר חורבן בית שני. מדוע?

התשובה טמונה, כאמור, בהשפעת הנסיבות ההיסטוריות על עולם הדימויים. לקרוא את ההמשך »

מודעות פרסומת