אבל אשמים אנחנו?

הייתי אתמול בבית הדודה,
אמרתי "שלום" ואמרתי "תודה",
אמרתי "סליחה" ו"בבקשה",
שאלתי תמיד: "זה מותר? את מרשה?"
ואינני יודע, כיצד זה קרה –
לפתע נכנס בי הילד הרע
ואמרתי: "את טיפשה!"

ואמא הסמיקה מאד ואמרה:
"גד, תתבייש! זה איום ונורא!"
ואבא אמר: "באמת זה לא צחוק!
תלמיד כיתה אל"ף נוהג כתינוק!"
איך אסביר להם שזה לא אני?
זה הילד הרע, שנכנס לי בפנים –
תמיד הוא נכנס בי בלי שום אזהרה,
הילד הרע.
(מתוך "הילד הרע", לאה גולדברג)

מבין קשת הרגשות האנושיים, רגש האשמה הוא מהקשים ביותר להכלה. אדם המתייסר ברגשי אשמה נתון במעין כלא פסיכולוגי שאינו מסוגל להיחלץ ממנו. שוב ושוב הוא חוזר אל הרגע בו כשל מבחינה מוסרית, מבלי יכולת להשיב את הגלגל לאחור. אין פלא, איפוא, שהתודעה האנושית פיתחה מגוון דרכים כדי להימנע מרגש זה, המאיים על התפיסה העצמית. אחת הנפוצות ביותר היא גלגול האשמה הלאה, אל האשם "האמיתי". זה לא אני, זה הילד הרע, יהא אשר יהא.
הד לנטייה הזאת אנחנו מוצאים גם בתנ"ך, שברבים מסיפוריו משוקעת הבנה פסיכולוגית עמוקה.

כפל וחיבור

"אני זוכר, ברעות השמש על המים, נולדתי לפניך תאומים" (נתן אלתרמן, "אגרת").

בפרק הקודם השארנו את אדם כששערי גן העדן נעולים מאחורי גבו לנצח, אך עם יכולת לנהל חיים עצמאיים. איזה מין אדם יהיה אדם? ואיזה בני אדם נהיה אנחנו?

אם את סיפור אדם וחוה ניתן להשוות לתהליך ההתבגרות, הרי שהפרק הבא הוא תיאור המאבק המתנהל בנפשו של האדם הבוגר, בין שני כיוונים מנוגדים – ה"קין" וה"הבל" שבו. קין, מלשון קנין – מייצג את הארציות, השגרה והחיבור לקרקע. קין הוא זה שהולך בתלם – תרתי משמע. הוא מסודר, חי את חייו על פי עונות השנה וצמוד למקומו הבטוח. ולעומתו הבל, שמשמעותו אוויר, רוח – הוא הנודד, הלא-מחובר. עיסוקו כרועה צאן דורש ממנו להתמודד כל יום עם אתגרים אחרים ולהיענות לבלתי צפוי: כאן כבשה שמתקשה להמליט, שם חיית טרף אורבת.

ילדי הגן

אדם וחווה על ספת הפסיכולוג*

בפסיכולוגיה, כמו בפסיכולוגיה, נתחיל עם משחק אסוציאציות: כשאומרים "אדם וחווה", מהן המילים הראשונות שקופצות לראש? רוב האנשים יגידו: "החטא הקדמון" או "החטא ועונשו". מרוב שהתרגלנו לחשוב על הסיפור במונחים הללו, שמקורם בתיאולוגיה הנוצרית, אנחנו אפילו לא שמים לב שבטקסט המקראי עצמו אין לא את המילה חטא ולא את המילה עונש. נכון, יש קללה, אך היא אינה מוטלת על אדם וחווה, אלא על הנחש ("ארור אתה מכל הבהמה ומכל חיית השדה") ועל האדמה ("ארורה האדמה בעבורך"). אם מפשיטים מהסיפור את המעטפת התיאולוגית שהולבשה עליו, מגלים שיש כאן סיבה ותוצאה: בגלל שלא שמעתם בקולי זה יהיה גורלכם.  האם גורל זה הוא עונש?