בין הזמנים

שלושה הרהורים על מושג הזמן במקורות השפה העברית

1.  עם הפנים לאחור

זֶה הָיָה לְפָנִים וְלִפנֵי שָׁנִים,
בְּמַלכוּת עַל יָם עַרפַּלִּי.
שָׁם דָּרָה יַלדָּה – שְׁמָהּ לֹא תֵדַע;
קָרָאתִי לָהּ אַנַּבֶּל-לִי.
מַשָּׂא-לֵב אַחֵר מִלְּבַד אַהֲבָה
לֹא הָיָה גַם לָהּ וְגַם לִי.
(מתוך "אנבל-לי" בתרגום זאב ז'בוטינסקי)

כל דובר עברית שקורא את השיר הזה מבין שהמילה לפנים מתייחסת אל העבר הרחוק. כלומר – מושג מתחום המרחב מושאל לתחום הזמן. בכך אין שום דבר מפתיע. כפי שמציין הבלשן גיא דויטשר בספרו "גלגולי לשון": "בכל השפות אין שני מחוזות קרובים יותר זה לזה ממרחב וזמן. אנחנו מדברים על זמן במונחים של מרחב ". הוא מדגים זאת באמצעות דוגמאות כמו מחוץ לשעות העבודה, בין כסה לעשור ועוד. מה שכן מפתיע הוא היפוך המשמעות, כיוון ש"לפנים" מתייחס אל התקופה שנשארה הרחק מאחור!

אפוקליפסה אחר-כך

"עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה
מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעֹל
אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה
לֹא כְלוּם מִתְּמוֹל,
מָחָר – הַכֹּל".
(מתוך "האינטרנציונל")

הרעיון של החרבת העולם המקולקל "עדי יסוד" והקמת עולם מתוקן במקומו אינו חדש. הוא מלווה את התודעה האנושית מראשיתה ומשתקף כבר במיתוסים הקדומים על היווצרות העולם. רבים מהם מתארים את תולדות היקום כשורה של מאבקים בין אלים שונים, כשכל ניצחון או תבוסה משנים את הסדר הקוסמי מקצה לקצה. כך למשל בסיפור הבריאה הבבלי אנומה אליש, הדור החדש של האלים הורג את תיהמת, האלה הקדומה שהולידה את כל כוחות הטבע, ושני חלקי גוויתה משמשים ליצירת הים והשמיים של העולם החדש. הד לתפיסה זו נמצא במדרש בראשית רבה המתייחס לביטוי החוזר ונשנה ויהי ערב ויהי בוקר– "מלמד שהיה הקב"ה בורא עולמות ומחריבן, עד שברא את אלו" (ב"ר ג', ט).

גם במקרא מופיעים ארועים כאלה של אתחול מנקודת האפס, שהדרמטי ביותר מביניהם הוא המבול. אלא שיש בהם חידוש. נוסף אליהם הממד המוסרי. על פי היהדות, מה שעלול לגרום להחרבת העולם אינו מריבות או גחמות של האלים, אלא השחתה מוסרית של האדם. יש מצבים של קלקול מידות כל-כך קיצוני, עד שהתיקון כבר אינו אפשרי. "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ:  קֵץ כָּל-בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם… וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת-הַמַּבּוּל מַיִם עַל-הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר-בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (בראשית פרק ו'). מכאן ואילך עובר עיקרון זה כחוט השני בסיפורי התורה, בדברי הנביאים ובספרות החוכמה המקראית: לא אנו תלויים בגורל העולם, אלא גורל העולם תלוי בנו.