ארכיונים עבור פוסטים עם התג: אלוהים

אל תלבשי את שמלת החג / אל תצחקי לעולם.
מסביבך יֵחָנֵף וִיפֻתֶּה וִילֻהַג / ואני מעגל עולמים לך עג
ואני על קַוּוֹ כמו עיט חג / ממלטך מבני-חם ונוצרך מִקְּהָלָם
לבל תראי שמש, לבל תדעי חג
לבל תצחקי לעולם.
אם תנוסי אל סתר בית / אם בשֶבֶת-רֵעים תְּשַטִּי
לא תנוסי מקול העיט / הַמְצַעֵק לך: אשתי, אשתי!

 אל גובה מתנייך ויקר רגלך / מי עפר יגלה מעינַי?
כמו נר אלווך וכאויב ארגלך / כי שלי את כולך, כולך, כולך
בחזיז צפורנייך ובגץ עגילך /ורואייך שונאַי וְחֻבֵּך מְעוֹנַי
ונבקע העפר בו תדרוך רגלך
ובקעו מעפר עינַי
ובלכתך אל משכב בשניים / וּבִיצוע-זָרים תשעטי
לא תנוסי מאיש העיניים / המצעק לך: אשתי, אשתי!

 מאצבע זרים, ממבט ונשימה / קנאתי תּסֻבֵּך כּאֵם.
ושמתיך לשמה וישבת נשמה / לא חינך יֵרָצֶה, לא קולך יִשָּמַע
והקפצתי עלייך זיקנה בלי יומה / ויפוצו עוגבייך ולא נשיבֵם
וזכרת לי כל אלה עד כלות נשימה
רעיה, רעיה ואם
ובהיות בינתך לחושך / ובנושכך בקללה את רישתי
מה נותר לו לאיש-החושך /המצעק עוד: אשתי אשתי!

 (נתן אלתרמן, "הזר המקנא לחן רעייתו")

מכל שירי האהבה-עד-כלות של אלתרמן, נדמה שזהו האפל ביותר. עוד לפני שקראנו שורה אחת, כבר נוחת עלינו האִיוּם של שמו האוקסימורוני – הזר המקנא לחן רעייתו. אין כאן אפילו את הריכוך המדומה של שם המספק אשליה רומנטית, כמו "ניגון עתיק"
או "שיר לאשת נעורים". ומייד פותח השיר עצמו באזהרה מצמררת: "אל תצחקי לעולם". ואנחנו הרי זוכרים מה סופה של מי שמעזה לצחוק: "אַךְ אִם פַּעַם תִּהְִיִי צוֹחֶקֶת/ בִּלְעָדַי בִּמְסִבַּת מְרֵעַיִךְ / תַּעֲבֹר קִנְאָתִי שׁוֹתֶקֶת/ וְתִשְׂרֹף אֶת בֵּיתֵךְ עָלַיִךְ".

מכאן ואילך אנו חשופים לזרם הולך וגובר של איסורים ואיומים, מתחילת השיר ועד סופו. תחושת הרדיפה והמחנק מתחזקת מבית לבית, עד שהקורא, ממש כמו הרעיה, נותר חסר נשימה. ואתה שואל את עצמך: מיהו הגבר שאלתרמן שם בפיו את המונולוג הנקמני הזה? ומהו הטריגר שמביא להתפרצות כזאת של קנאה וזעם? לקרוא את ההמשך »

מודעות פרסומת

ואת בכית כי רע. כי רע ומר, בתי.
ואת בכית עונייך וחידלונך,
אלי נשאת עיניים בלי ראית אותי,
את השקוף וצח כחלונך.

ר
עייתי, אפלה בינינו הזכוכית,
קרבתי עוד. ורוח בי לא קם.
את ישנה בכר אשר עליו בכית.
והס. רק עצמותי מכות נקם.

(מתוך "הבכי", נתן אלתרמן)

בתי. רעייתי. מיהי זו הבוכה בייאוש "כי רע ומר"? אם זו אשתו, מדוע הוא קורא לה 'בתי'? הערפול המכוון הזה, שבו לא ברור עד הסוף האם מדובר במערכת רגשית בין גבר לאשה או בין הורה וילד, חוזר ברבים משיריו של אלתרמן. כמו בפוסטים קודמים על אלתרמן, גם הפעם המקור מצוי במקורות. כבר המקרא מלהטט בין שתי מערכות היחסים הללו כשהוא עוסק בתיאור הקשר בין אלוהים לישראל: "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים" מצד אחד, מול "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ", מצד שני.

אב רחום או בעל חמום? לקרוא את ההמשך »