בלבבי משכן אבנה להדר כבודו
ובמשכן מזבח אשים לקרני הודו
ולנר תמיד אקח לי את אש העקדה
ולקורבן אקריב לו את נפשי היחידה.
(פיוט מאת ה"פחד יצחק")
בראשית היתה האמונה באלים. מערכת היחסים בינם לבין המאמין היתה פשוטה בתכלית – תן לי ואתן לך. האלים סיפקו לאדם את צרכיו הגשמיים, ובתמורה סיפק להם האדם את צרכיהם, שהיו דומים להפליא לאלו שלו: כמו האדם, גם האלים אהבו לאכול בשר ולשתות יין, וכמו האדם הם גילו רגשות קנאה או כעס, שאותם ניתן היה לשכך באמצעות מתנות. זהו היסוד למנהג הקורבנות, שהיה חלק בלתי נפרד מהפולחנים הדתיים של העולם העתיק. האדם הקריב משהו מרכושו על מנת לזכות בחסד האלים ובהגנתם.
דת העברים, שהופיעה עם אברהם אבינו, שינתה את כללי המשחק. לא רק שהיא התבססה על אל אחד ויחיד במקום פנתיאון שלם, אלא שהאל הזה גם נעדר תכונות אנושיות, ואינו זקוק למזון או מתנות. ניתן היה לצפות שפולחן הקורבנות ייעלם מדת זו. והנה, לא רק שזה לא התרחש, אלא שכחמישית מהתורה – ספר ויקרא – מוקדשת לתיאור מפורט ומדוקדק של כל סוגי הקורבנות, אופן הקרבתם ומועדם.
אז מה קרה כאן?
יהדותי למשתמש 