ארכיונים עבור פוסטים עם התג: אלתרמן

אל תלבשי את שמלת החג / אל תצחקי לעולם.
מסביבך יֵחָנֵף וִיפֻתֶּה וִילֻהַג / ואני מעגל עולמים לך עג
ואני על קַוּוֹ כמו עיט חג / ממלטך מבני-חם ונוצרך מִקְּהָלָם
לבל תראי שמש, לבל תדעי חג
לבל תצחקי לעולם.
אם תנוסי אל סתר בית / אם בשֶבֶת-רֵעים תְּשַטִּי
לא תנוסי מקול העיט / הַמְצַעֵק לך: אשתי, אשתי!

 אל גובה מתנייך ויקר רגלך / מי עפר יגלה מעינַי?
כמו נר אלווך וכאויב ארגלך / כי שלי את כולך, כולך, כולך
בחזיז צפורנייך ובגץ עגילך /ורואייך שונאַי וְחֻבֵּך מְעוֹנַי
ונבקע העפר בו תדרוך רגלך
ובקעו מעפר עינַי
ובלכתך אל משכב בשניים / וּבִיצוע-זָרים תשעטי
לא תנוסי מאיש העיניים / המצעק לך: אשתי, אשתי!

 מאצבע זרים, ממבט ונשימה / קנאתי תּסֻבֵּך כּאֵם.
ושמתיך לשמה וישבת נשמה / לא חינך יֵרָצֶה, לא קולך יִשָּמַע
והקפצתי עלייך זיקנה בלי יומה / ויפוצו עוגבייך ולא נשיבֵם
וזכרת לי כל אלה עד כלות נשימה
רעיה, רעיה ואם
ובהיות בינתך לחושך / ובנושכך בקללה את רישתי
מה נותר לו לאיש-החושך /המצעק עוד: אשתי אשתי!

 (נתן אלתרמן, "הזר המקנא לחן רעייתו")

מכל שירי האהבה-עד-כלות של אלתרמן, נדמה שזהו האפל ביותר. עוד לפני שקראנו שורה אחת, כבר נוחת עלינו האִיוּם של שמו האוקסימורוני – הזר המקנא לחן רעייתו. אין כאן אפילו את הריכוך המדומה של שם המספק אשליה רומנטית, כמו "ניגון עתיק"
או "שיר לאשת נעורים". ומייד פותח השיר עצמו באזהרה מצמררת: "אל תצחקי לעולם". ואנחנו הרי זוכרים מה סופה של מי שמעזה לצחוק: "אַךְ אִם פַּעַם תִּהְִיִי צוֹחֶקֶת/ בִּלְעָדַי בִּמְסִבַּת מְרֵעַיִךְ / תַּעֲבֹר קִנְאָתִי שׁוֹתֶקֶת/ וְתִשְׂרֹף אֶת בֵּיתֵךְ עָלַיִךְ".

מכאן ואילך אנו חשופים לזרם הולך וגובר של איסורים ואיומים, מתחילת השיר ועד סופו. תחושת הרדיפה והמחנק מתחזקת מבית לבית, עד שהקורא, ממש כמו הרעיה, נותר חסר נשימה. ואתה שואל את עצמך: מיהו הגבר שאלתרמן שם בפיו את המונולוג הנקמני הזה? ומהו הטריגר שמביא להתפרצות כזאת של קנאה וזעם? לקרוא את ההמשך »

מודעות פרסומת

ואת בכית כי רע. כי רע ומר, בתי.
ואת בכית עונייך וחידלונך,
אלי נשאת עיניים בלי ראית אותי,
את השקוף וצח כחלונך.

ר
עייתי, אפלה בינינו הזכוכית,
קרבתי עוד. ורוח בי לא קם.
את ישנה בכר אשר עליו בכית.
והס. רק עצמותי מכות נקם.

(מתוך "הבכי", נתן אלתרמן)

בתי. רעייתי. מיהי זו הבוכה בייאוש "כי רע ומר"? אם זו אשתו, מדוע הוא קורא לה 'בתי'? הערפול המכוון הזה, שבו לא ברור עד הסוף האם מדובר במערכת רגשית בין גבר לאשה או בין הורה וילד, חוזר ברבים משיריו של אלתרמן. כמו בפוסטים קודמים על אלתרמן, גם הפעם המקור מצוי במקורות. כבר המקרא מלהטט בין שתי מערכות היחסים הללו כשהוא עוסק בתיאור הקשר בין אלוהים לישראל: "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים" מצד אחד, מול "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ", מצד שני.

אב רחום או בעל חמום? לקרוא את ההמשך »

לא הכל הבלים, בתי / לא הכל הבלים והבל
גם לכסף הפרתי בריתי / גם זריתי ימי להבל
(רק) אחרייך הלכתי, בתי / כצוואר אחרי החבל

כי עדית מטפחתך, בתי / ואמרת לי הבט וראנה
ואדר לא לנשוך פתי / עד שיני מבסרך תקהינה
ואדר לראותך, בתי / עד עיני מראותך תכהינה

והכה החלי בתי / והעוני כסה פנינו
ואומר לחולי ביתי / ולעוני קראתי בננו
וַנֲדָּל מכלבים בתי / וינוסו כלבים מפנינו

אז עלה הברזל, בתי / והסיר גם ראשי מאלייך
ודבר לא נותר בלתי/ עפרי המרדף נעלייך
כי ברזל ישבר בתי / וצמאי לא נשבר אלייך

לא לכח יש קץ בתי / רק לגוף הנשבר כחרס
לא פקדה השמחה ביתי / ותצע אדמה לי ערש
אך ביום בו תגיל בתי / גם תגלנה עיני מארץ

עוד יבוא יום שמחה, בתי / עוד גם לנו בו יד וחבל
וצנחת על אדמת בריתי / ואלי יורידוך בחבל
לא הכל הבלים, בתי /לא הכל הבלים והבל

(אלתרמן, "שיר לאשת נעורים")

"שיר לאשת נעורים" הוא שיר מתעתע. אחזור ואזכיר את מה שכתבתי בפוסטים אלתרמניים קודמים: ברבים משיריו של אלתרמן משולב "קוד תנכי" – איזשהו מוטיב מילולי מן המקורות, שכאשר מגלים ומפצחים אותו הוא מספק מפתח להבנת השיר. לפעמים הוא גלוי וישיר, כמו באיגרת, ולפעמים מסתתר, כמו בשיר של מנוחות.
"שיר לאשת נעורים" משאיר אותך מבולבל. מצד אחד הוא עוסק, כמשתמע משמו, ביחסים שבין גבר לאשת נעוריו. מצד שני, הרפרנס התנכי הברור מעביר אותו, לכאורה, למישור הפילוסופי: "לא הכל הבלים, בתי, לא הכל הבלים והבל", מצהירה השורה הפותחת והחותמת את השיר, ובכך מציבה אותו כמענה לספר קהלת, שעוסק בחקירה פילוסופית על מהות האדם ודרכו בעולם.

אך קריאה מעמיקה יותר בשיר תגלה שלא רק קהלת נוכח בו, אלא שורה של הקשרים תנכיים שרודפים זה אחרי זה, כשכל שורה או בית מאירים באור חדש את אלו שקדמו להם. את השיר הזה יש לקרוא כמו סרט שמריצים קדימה ואחורה. רק כשקוראים אותו כך, שני צעדים קדימה וצעד לאחור, מגלים את מלוא משמעויותיו המצמררות, ההולכות ומתבהרות ככל שמתקדמים, עד הסוף החותך.

לקרוא את ההמשך »

לא שַלָוְת ולא נַחְת. אך כעת חיה / עוד נכון לנו ערב מנוחות, רעיה.
וּפַתָחְת חלונך ורגעת בו פלאים / והרוח תנע עריסות ותלויים
והרוח תאמר: בּנֵי צאני ואֵילַי / ונערות תזמרנה את שיר אַלְלַי.
וזימרו נערות: צמותינו קלעים / והערב עלינו יפה לאלוהים
והנה כמו ערב חשכנו / והנה מזמרות אנחנו.

רבו צער ורוגז, אך את הרואה / כי נכון לנו ערב מנוחות, רעיה.
והרהרנו דומם: מי באש יִצָּרֵף / ומי יִשָּקֵט, בת, ומי יִטָּרֵף
ומי יִשָּאֵר לבדד, ואולי / לא תקום בו גם רוח לומר אַלְלַי.
והנה הרהורינו רוגעים וגלויים / והערב עלינו יפה לאלוהים
והנה כמו ערב חשכנו / והנה חשכים אנחנו.

לא פיללת, לא חיכית. אבל את הרואה / כי נכון לנו ערב מנוחות, רעיה.
ונגעה בך בלי קול השמחה הרכה / והלבין השיער העוטר לרקה
והאושר יִגָּע וחַוָרְת כְּלֵילַי/ בהלך בם ירח ושיר אַלְלַי.
ודיברת: זה דודי העולה בבלואים / ואני לו אשתו היפה לאלוהים
ואראה את פניו וחשכתי / ולא אֵבְךְ, כי שפתַי נשכתי.

"שיר של מנוחות" קרא אלתרמן לשיר המצמרר הזה, שבהפוך-על-הפוך אין בו רגע אחד של מנוחה. רק זרמים תת-קרקעיים של אימה וחשכה. אלתרמן הוא אמן האסוציאציה מן המקורות. במחי קוד בן שתיים-שלוש מילים הוא מצליח להשרות על הקורא את העולם הרגשי שהוא מכוון אליו, וכאן הוא עושה זאת בצורה מתוחכמת במיוחד. העין נתפסת קודם כל לשורות הקצובות שבמרכז השיר: "והרהרנו דומם: מי באש יִצָּרֵף / ומי יִשָּקֵט, בת, ומי יִטָּרֵף", שמהדהדות לנו את בית-דין-של-מעלה מתפילת 'ונתנה תוקף' של הימים הנוראים:

כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן: מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת,
מי בְקִצוֹ וּמִי לא בְקִצוֹ, מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ,
מִי בַחֶרֶב וּמִי בַחַיָּה, מִי בָרַעַשׁ וּמִי בַמַּגֵּפָה,
מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ, מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יִטָּרֵף.

ההדהוד הזה כל כך חזק, עד שכמעט אנחנו מפספסים את הרמז שהוא מניח לפנינו ממש בתחילת השיר: לקרוא את ההמשך »

הניחתני אמי לרגלי הגדר,
קמוט פנים ושוקט. על גב.
ואביט בה מלמטה, כמו מן הבאר,
עד נוסה, כהנס מן הקרב.
ואביט בה מלמטה, כמו מן הבאר.
וירח עלינו הורם כמו נר.

אך בטרם השחר האיר, אותו ליל,
קמתי אט כי הגיעה העת
ואשוב בית אמי, ככדור מתגלגל
החוזר אל רגלי הבועט.
ואשוב בית אמי ככדור מתגלגל
ואחבוק צווארה בידיים של צל.
(מתוך "האסופי", נתן אלתרמן)

רגש חשוף, זה מה שיש בשיר האחד-אין-שני הזה. החל מה"הניחתני" הפותח, המלא חמלת אין-סוף, דרך החזרה שוב ושוב אל אותה נקודה שבה נעצרו החיים, ועד לאיחוד המחודש, בממד אחר, בין התינוק לאמו. (בגלל אורכו הבאתי רק את שני הבתים הראשונים. מומלץ בחום לקרוא את כולו, כאן ). מי הוא? מי היא? ולמה היא נאלצת לנטוש אותו? בניגוד לתיאור המפורט מאוד של המהלך הנפשי, אין לנו כל מידע על סיפור המעשה – הוא על-זמני, חף מכל סימני זיהוי.  ודווקא משום כך הוא מצליח לגעת בשורשי האימה הגדולה מכל – פגיעה של הורה בילדו הקטן בפרידה הנכפית עליהם (ובודאי בתאריך טעון כמו היום).

לעומת זאת התנ"ך, העמוס בסיפורים של נטישה הורית, מכביר עלינו את כל פרטי המעשה אך ממעט מאוד בביטויי רגש. כך, למשל, רק שורה אחת בסיפור גירושם של הגר וישמעאל מוקדשת למצוקתה של הגר שנשארת לשבת במרחק "כמטחווי קשת" מבנה (סיפור שמוטיבים ממנו, כמו הקשת והבאר, שזורים ב"אסופי"). וכך, רק בין השורות אנחנו יכולים לחוש את חרדתה של מרים המשלחת את בנה בתיבת גומא על פני היאור. רגשותיו של הבן הניטש אינם זוכים אפילו למעט הזה, והם זועקים בהעדרם, מה שקורא לנו להשלים את החסר ולצעוד יד ביד עם אותם "אסופים מקראיים".

לקרוא את ההמשך »

"אני זוכר, ברעות השמש על המים, נולדתי לפניך תאומים" (נתן אלתרמן, "אגרת").

בפרק הקודם השארנו את אדם כששערי גן העדן נעולים מאחורי גבו לנצח, אך עם יכולת לנהל חיים עצמאיים. איזה מין אדם יהיה אדם? ואיזה בני אדם נהיה אנחנו?

אם את סיפור אדם וחוה ניתן להשוות לתהליך ההתבגרות, הרי שהפרק הבא הוא תיאור המאבק המתנהל בנפשו של האדם הבוגר, בין שני כיוונים מנוגדים – ה"קין" וה"הבל" שבו. קין, מלשון קנין – מייצג את הארציות, השגרה והחיבור לקרקע. קין הוא זה שהולך בתלם – תרתי משמע. הוא מסודר, חי את חייו על פי עונות השנה וצמוד למקומו הבטוח. ולעומתו הבל, שמשמעותו אוויר, רוח – הוא הנודד, הלא-מחובר. עיסוקו כרועה צאן דורש ממנו להתמודד כל יום עם אתגרים אחרים ולהיענות לבלתי צפוי: כאן כבשה שמתקשה להמליט, שם חיית טרף אורבת.

לקרוא את ההמשך »