פוסט אורח מאת דרור אייל

פעם חי פה סמוך לחולות
 חמור גוץ בן אתון קטון
ובקולו היפה צלצלו שני קולות
טנור לירי עם בס בריטון
לשונות עם לועז לא ידע הוא
בידיעות מבריקות לא הפתיע
אך בלילה בלילה היה הוא
מרים קול ומחריש רקיע
המלים לא היו חשובות כביכול
כי נער הוא רק איה איה
אך בזה הוא כאילו אמר את הכל
ובזאת את הכל הביע.
("חמוריקו", נ. אלתרמן)

לפי המסורת המבורכת של בלוג זה, המשמש במה לשתוקים שקולם לא נשמע במקרא, וכהמשך לשלוחית (פוסט) שעסקה באליהו ובלעם, אני רוצה להקדיש את השלוחית הנוכחית לאתונות.
כולנו מכירים את החמורים המפורסמים בתנ"ך: חמורו של אברהם שהשתתף במסע לעקידה; חמורה של עכסה בת כלב שסייע לה לזכות בגולות מים; חמורה של אביגיל שהביא אותה לארמון המלוכה; ואפילו חמור שהתפרסם רק לאחר מותו – כשתרם את לחיו כנשק לשמשון. ולא נשכח כמובן את חמורו של משיח  – שהמדרש והמקובלים בעקבותיו מזהים אותו עם חמורו של אברהם, בעוד שכיום יש מי שטוען שהוא הציונות החילונית. אולם מלבד אלו התנ"ך מלא בחמורים בני-בלי-שם שמשמשים כבהמות רכיבה, בהמות משא, רכוש ומושאי מצוות וחוקים רבים.

מדוע נפקד מקומן של האתונות? האם השתמשו בתקופת המקרא רק בחמורים? ואם כן – מדוע רכב בלעם על אתון, האמנם רק בגלל הנטייה המינית שייחסו לו חז"ל? לקרוא את ההמשך »