ארכיונים עבור פוסטים עם התג: הרצאות ביהדות

אבריימל, מתי יהיה לנו בן? הן אנו זוג בא בימים
כל אישה בגילי הרתה לפחות שמונה עשרה פעמים
אברהם מחייך ושותק, מוצץ מקטרתו בכל פה
בטחון, זוגתי, ברצות אלוהים אפילו מטאטא יורה!

אבריימל, כל לילה שומעת אני בשרי מתייפח מרה
הגר הן אינה אלא רק אמתך, אני אשתך הכשרה
אברהם מחייך ושותק, מוצץ מקטרתו בכל פה
בטחון, זוגתי, ברצות אלוהים אפילו מטאטא יורה!
(מתוך "אברהם ושרה" /איציק מאנגר)

"ברצות אלוהים" – זו מילת המפתח של ההריונות התנכיים שמגיעים לאחר עקרות ממושכת. פעם אחר פעם חוזרת אותה תבנית: האשה מתייסרת בעקרותה, מביעה את כמיהתה לילד בצער או בכעס, בתפילה חרישית או בטרוניה מרה, ואז, סוף סוף, התערבות אלוהית שבעקבותיה מגיע ההריון המיוחל. כך ארבע האמהות כל אחת בתורה – שרה שילדה בגיל 90, רבקה העקרה עד לידת התאומים יעקב ועשו, לאה שבהתחלה זוכה ליתרון הפוריות אך לאחר ארבעה בנים "וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת", ורחל המשתוקקת לבנים עד מוות. כך גם אֵם שמשון, שאפילו שם אין לה אלא רק תעודת הזהות "עֲקָרָה וְלֹא יָלָדָה", וכך חנה אמו של שמואל, שבייאושה מוכנה להקדיש את פרי בטנה העתידי לכהונה לכל חייו. כל אחת מהן עוברת תקופה שבה נמנע ממנה פרי בטן, ואז, לעיתים לאחר סצינה של בשורה אלוהית על ההיריון הצפוי, היא נפקדת בדרך נס.

אך איזה מין נס הוא זה? אם נשווה אותו לכל הניסים האחרים שאנחנו מכירים, נראה שהוא יוצא דופן. לקרוא את ההמשך »

מודעות פרסומת

שלושה הרהורים על מושג הזמן במקורות השפה העברית

1.  עם הפנים לאחור

זֶה הָיָה לְפָנִים וְלִפנֵי שָׁנִים,
בְּמַלכוּת עַל יָם עַרפַּלִּי.
שָׁם דָּרָה יַלדָּה – שְׁמָהּ לֹא תֵדַע;
קָרָאתִי לָהּ אַנַּבֶּל-לִי.
מַשָּׂא-לֵב אַחֵר מִלְּבַד אַהֲבָה
לֹא הָיָה גַם לָהּ וְגַם לִי.
(מתוך "אנבל-לי" בתרגום זאב ז'בוטינסקי)

כל דובר עברית שקורא את השיר הזה מבין שהמילה לפנים מתייחסת אל העבר הרחוק. כלומר – מושג מתחום המרחב מושאל לתחום הזמן. בכך אין שום דבר מפתיע. כפי שמציין הבלשן גיא דויטשר בספרו "גלגולי לשון": "בכל השפות אין שני מחוזות קרובים יותר זה לזה ממרחב וזמן. אנחנו מדברים על זמן במונחים של מרחב ". הוא מדגים זאת באמצעות דוגמאות כמו מחוץ לשעות העבודה, בין כסה לעשור ועוד. מה שכן מפתיע הוא היפוך המשמעות, כיוון ש"לפנים" מתייחס אל התקופה שנשארה הרחק מאחור! לקרוא את ההמשך »

אדם וחווה 

תקציר החלק הקודם:

כמו אדם וחווה של הצייר מזאצ'ו, שמאות שנים לאחר שצוירו כוסו בעלי תאנה, כך כמה מהנבואות התנכיות הבוטות ביותר זכו ל"כיסוי" אצל פרשני ימי הביניים. מדובר בנבואות שמתחו עד הקצה את ההשוואה המקובלת שעשו הנביאים – השוואה על פיה יחסי אלוהים וישראל משולים ליחסי נישואים, ולכן כל פולחן זר הוא בגדר מעשה זנות וניאוף, שבגללו מגיע לאשה-ישראל להיענש בחומרה. מוטיבים אלו רווחו, כאמור, בכל ספרות הנבואה, אבל שתי נבואות הקצינו אותם במידה כזאת שהקשתה על פרשני ימי הביניים לקבל אותן כפשוטן. בזו של יחזקאל (פרק ט"ז) עסקנו בחלק הקודם, ואילו בחלק זה נעסוק בנבואתו של הושע (פרקים א'-ב).

לֵךְ קַח-לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים
מפעם לפעם נדרשו הנביאים לבצע פעולות יוצאות דופן שימחישו את המסר שלהם. כזאת הייתה המשימה שהוטלה על הנביא הושע: לא רק לדבר על כך שאלוהים מוצא את עצמו, כביכול, נשוי לאשה זונה – הלא היא ישראל הבוגדנית – אלא להפוך זאת למיצג חי: לקרוא את ההמשך »

 

אדם וחווה

 

כל מי שעוסק בעיצוב דעת קהל יודע שכדי להסביר רעיון, צריך להמחיש אותו באופן שידבר אל השומעים וימצא הד בליבם. אבל מה קורה כאשר הזמנים משתנים, ואופן המחשה שהיה מקובל בעבר, נהיה לגמרי לא פוליטיקלי קורקט? כך קרה, למשל, לצייר מזאצ'ו בן המאה ה-15, שציור הקיר המפורסם שלו, המתאר את אדם וחווה המגורשים מגן העדן, עוטר 300 שנה מאוחר יותר בחגורת עלים המסתירה את מבושיהם. עם כל הכבוד לחופש האמנותי, צריך לדאוג שרגשות הקהל לא ייפגעו.

משהו דומה קרה לפרשנות ימי הביניים בבואה להתמודד עם כמה מהנבואות היותר-טעונות של נביאי ישראל. נביאים אלו, כידוע, נדרשו לדברר את תביעתו של אלוהי ישראל לבלעדיות – תביעה שלא היה לה אח ורע בשאר דתות המזרח הקדום.
הדתות האחרות אימצו ללא קושי אלוהויות ופולחנים זו מזו, ורק אלוהים שלנו התעקש על "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני". אבל אנחנו יודעים שזה לא הלך בקלות.
הן סיפורי התנ"ך והן הממצאים הארכיאולוגיים מעידים עד כמה היו הפולחנים המקומיים נוכחים בחיים הדתיים היהודיים של תקופת המקרא במקביל לאמונה באלוהי ישראל. מול מציאות זו עומד הנביא, חדור אמונה ותחושת שליחות, ומנסה למצוא את הדימוי הכי חזק שיבהיר לשומעיו כמה רע המעשה שהם עושים. דימוי שהוא תמצית הבגידה, שכולם יכולים להתחבר אליו. ומהו? האשה שבוגדת בבעלה, ולכן מגיע לה עונש.
וכך נביא אחרי נביא מפרט בלשון בוטה את מעשי הניאוף והבגידה של האשה-ישראל באלוהים – הבעל האוהב והנאמן. ומאחר ואחד העקרונות המרכזיים בתנ"ך בכלל, ואצל הנביאים בפרט, הוא מידה כנגד מידה, הרי שגם תיאורי העונשים שיבואו עליה נוקטים בלשון של אלימות מינית קשה.

מוטיבים אלה חוזרים בוריאציות שונות ברבות מהנבואות, אלא ששתיים מהן – יחזקאל ט"ז והושע פרקים א'-ב – מתחו את גבולות הדימוי במידה כזאת שהקשתה על קבלתן בדורות מאוחרים יותר. בהן יעסוק פוסט זה, על שני חלקיו. לקרוא את ההמשך »

שמחה רבה, שמחה רבה, אביב הגיע, פסח בא
שאול אשאל, שאול אשאל ארבע קושיות
שתה אשתה, שתה אשתה ארבע כוסות.
וכוס גדולה אימי תביא לאליהו הנביא
הלוואי יבוא הלוואי יסור
יראה אותי כל-כך הדור
 שמחה רבה, שמחה רבה…
(שיר ילדים לפסח)

כל ילד יודע שבליל הסדר מזמינים את אליהו הנביא, מוזגים לו כוס, פותחים את הדלת לקריאת "שפוך חמתך", ומשאירים את הכוס עד הבוקר מבלי ששותים ממנה. אלא שמבט קצת יותר מעמיק אל החלק הזה בהגדה מעלה סימני שאלה הנוגעים לכל פרט מפרטיו: מה הקשר של אליהו לסיפור יציאת מצריים? למה מוזגים לו כוס יין? ואיך כל זה קשור ל"שפוך חמתך על הגויים" ולפתיחת הדלת?

נכון, כולנו חכמים, כולנו נבונים וכולנו יודעים שיש הסברים מסורתיים לכל אחת מהשאלות הללו. אבל כשבוחנים את ההסברים הקיימים קצת יותר לעומק, מגלים שהם עצמם מעלים קושיות נוספות, מה גם שכמעט לכל מנהג ניתנות כמה סיבות, חלקן אפילו סותרות.

ואם זה לא מספיק, הרי שגם המנהגים הנוספים הקשורים באליהו – שירת פיוטים לכבודו במוצאי שבת והזמנתו לטקס ברית מילה – נתלים בהסברים מפותלים שמקורם מעורפל. אז אולי מאחורי כל המנהגים הללו מסתתר משהו אחר? ברשומה הזאת אנסה לפתור את התעלומה.

כמו כל בלש טוב, נתחיל עם מה שכבר ידוע לנו – ההסברים הקיימים, וננסה ללכת בעקבות השאלות שעולות מהם. לקרוא את ההמשך »

אל תלבשי את שמלת החג / אל תצחקי לעולם.
מסביבך יֵחָנֵף וִיפֻתֶּה וִילֻהַג / ואני מעגל עולמים לך עג
ואני על קַוּוֹ כמו עיט חג / ממלטך מבני-חם ונוצרך מִקְּהָלָם
לבל תראי שמש, לבל תדעי חג
לבל תצחקי לעולם.
אם תנוסי אל סתר בית / אם בשֶבֶת-רֵעים תְּשַטִּי
לא תנוסי מקול העיט / הַמְצַעֵק לך: אשתי, אשתי!

 אל גובה מתנייך ויקר רגלך / מי עפר יגלה מעינַי?
כמו נר אלווך וכאויב ארגלך / כי שלי את כולך, כולך, כולך
בחזיז צפורנייך ובגץ עגילך /ורואייך שונאַי וְחֻבֵּך מְעוֹנַי
ונבקע העפר בו תדרוך רגלך
ובקעו מעפר עינַי
ובלכתך אל משכב בשניים / וּבִיצוע-זָרים תשעטי
לא תנוסי מאיש העיניים / המצעק לך: אשתי, אשתי!

 מאצבע זרים, ממבט ונשימה / קנאתי תּסֻבֵּך כּאֵם.
ושמתיך לשמה וישבת נשמה / לא חינך יֵרָצֶה, לא קולך יִשָּמַע
והקפצתי עלייך זיקנה בלי יומה / ויפוצו עוגבייך ולא נשיבֵם
וזכרת לי כל אלה עד כלות נשימה
רעיה, רעיה ואם
ובהיות בינתך לחושך / ובנושכך בקללה את רישתי
מה נותר לו לאיש-החושך /המצעק עוד: אשתי אשתי!

 (נתן אלתרמן, "הזר המקנא לחן רעייתו")

מכל שירי האהבה-עד-כלות של אלתרמן, נדמה שזהו האפל ביותר. עוד לפני שקראנו שורה אחת, כבר נוחת עלינו האִיוּם של שמו האוקסימורוני – הזר המקנא לחן רעייתו. אין כאן אפילו את הריכוך המדומה של שם המספק אשליה רומנטית, כמו "ניגון עתיק"
או "שיר לאשת נעורים". ומייד פותח השיר עצמו באזהרה מצמררת: "אל תצחקי לעולם". ואנחנו הרי זוכרים מה סופה של מי שמעזה לצחוק: "אַךְ אִם פַּעַם תִּהְִיִי צוֹחֶקֶת/ בִּלְעָדַי בִּמְסִבַּת מְרֵעַיִךְ / תַּעֲבֹר קִנְאָתִי שׁוֹתֶקֶת/ וְתִשְׂרֹף אֶת בֵּיתֵךְ עָלַיִךְ".

מכאן ואילך אנו חשופים לזרם הולך וגובר של איסורים ואיומים, מתחילת השיר ועד סופו. תחושת הרדיפה והמחנק מתחזקת מבית לבית, עד שהקורא, ממש כמו הרעיה, נותר חסר נשימה. ואתה שואל את עצמך: מיהו הגבר שאלתרמן שם בפיו את המונולוג הנקמני הזה? ומהו הטריגר שמביא להתפרצות כזאת של קנאה וזעם? לקרוא את ההמשך »

לִבְרָכָה וְלא לִקְלָלָה.
לְחַיִּים וְלא לַמָּוֶת.
לְשובַע וְלא לְרָזוֹן.
(מתוך תפילות "מוריד הגשם" ו"מוריד הטל")

תחילת השנה היא, כידוע, שעתן הגדולה של הברכות. כולנו מברכים ומבקשים להתברך. הברכה נחשבת כמתן הבטחה מילולית להתגשמות דברים טובים בעתיד. היפוכה של הברכה הוא קללה, שהיא בבחינת אִיוּם עתידי שעלול להתממש. בשני המקרים מדובר, לכאורה, על מילים שיש להן "כוח ביצוע" מאגי, חיובי או שלילי, ומכאן שהן ניצבות כשוות ערך זו מול זו. אלא שירידה אל המקורות המילוליים שלהן תגלה ניגודים לא רק בין הברכה לקללה, אלא גם בין שני סוגים של קללות. לקרוא את ההמשך »