מבקש אדם אך כושלות רגליו / לא יוכל למצוא את אשר אבד

אחרי שבועיים שבהם הטינו את השורש ז.כ.ר בכל הצורות האפשריות, הרשומה הזאת תהיה, מטבע הדברים, בנימה קצת יותר אישית.

אל מטעני הזיכרון הלאומיים הצטרף עוד אחד, פרטי יותר: מפגש לימוד עם הכיתה שלי מהתיכון, כמו שאנחנו עושים מדי כמה חודשים בשנה האחרונה. המפגש עם אנשים שחלקת איתם ארבע שנות פנימיה בתקופת הנעורים הוא פצצת זיכרון בפני עצמה. ואם לא די בכך, הוא נערך הפעם ב"בית האדום" בקיבוץ יבנה, שהוא מוזיאון חפצים שפתח אחד מבני הכיתה, כמפעל פרטי של איסוף והנצחה. האוסף מחבר את כל המיש-מש שממנו מורכב הזיכרון הקולקטיבי שלנו, שגדלנו בסיקסטיז והתבגרנו לתוך הסבנטיז, הילדים והנכדים של מייסדי הקיבוץ הדתי: חפצים נדירים שהצליחו ניצולי שואה להבריח "משם", כמו מגן דוד מבית הכנסת של אמסטרדם, כינור מברגן-בלזן או פנקס קבלות משומש עליו צייר סב לנכדתו בגטו את  סיפורי התנ"ך; כלי עבודה מימי ראשית הקיבוץ וכלי בישול מאלומיניום מחדר-האוכל; הודעות על חתונות של מי שיהפכו להורים שלנו; משחקי הקופסה והקלפים החינוכיים של ילדותינו ולצידם אוספים של מחזיקי מפתחות ואריזות מסטיקים; תנורי הפיירסייד שהסריחו מנפט  כל חורף, ואפילו מכנסי ההתעמלות הכחולים עם כיווצי הגומי, שלבשנו מתחת לחצאיות הטרילין השבתיות  כדי שלא יראו לנו.

לקרוא את ההמשך »

מודעות פרסומת