תשבי יתרץ?

שמחה רבה, שמחה רבה, אביב הגיע, פסח בא…
…שאול אשאל, שאול אשאל ארבע קושיות
שתה אשתה, שתה אשתה ארבע כוסות.
וכוס גדולה אימי תביא לאליהו הנביא
הלוואי יבוא הלוואי יסור
יראה אותי כל-כך הדור
 שמחה רבה, שמחה רבה…
(שיר ילדים לפסח)

כל ילד יודע שבליל הסדר מזמינים את אליהו הנביא, מוזגים לו כוס, פותחים את הדלת לקריאת "שפוך חמתך", ומשאירים את הכוס עד הבוקר מבלי ששותים ממנה. אלא שמבט קצת יותר מעמיק אל החלק הזה בהגדה מעלה סימני שאלה הנוגעים לכל פרט מפרטיו: מה הקשר של אליהו לסיפור יציאת מצריים? למה מוזגים לו כוס יין? ואיך כל זה קשור ל"שפוך חמתך על הגויים" ולפתיחת הדלת?

נכון, כולנו חכמים, כולנו נבונים וכולנו יודעים שיש הסברים מסורתיים לכל אחת מהשאלות הללו. אבל כשבוחנים את ההסברים הקיימים קצת יותר לעומק, מגלים שהם עצמם מעלים קושיות נוספות, מה גם שכמעט לכל מנהג ניתנות כמה סיבות, חלקן אפילו סותרות.

ואם זה לא מספיק, הרי שגם המנהגים הנוספים הקשורים באליהו – שירת פיוטים לכבודו במוצאי שבת והזמנתו לטקס ברית מילה – נתלים בהסברים מפותלים שמקורם מעורפל. אז אולי מאחורי כל המנהגים הללו מסתתר משהו אחר? ברשומה הזאת אנסה לפתור את התעלומה.

כמו כל בלש טוב, נתחיל עם מה שכבר ידוע לנו – ההסברים הקיימים, וננסה ללכת בעקבות השאלות שעולות מהם.

אפוקליפסה אחר-כך

"עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה
מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעֹל
אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה
לֹא כְלוּם מִתְּמוֹל,
מָחָר – הַכֹּל".
(מתוך "האינטרנציונל")

הרעיון של החרבת העולם המקולקל "עדי יסוד" והקמת עולם מתוקן במקומו אינו חדש. הוא מלווה את התודעה האנושית מראשיתה ומשתקף כבר במיתוסים הקדומים על היווצרות העולם. רבים מהם מתארים את תולדות היקום כשורה של מאבקים בין אלים שונים, כשכל ניצחון או תבוסה משנים את הסדר הקוסמי מקצה לקצה. כך למשל בסיפור הבריאה הבבלי אנומה אליש, הדור החדש של האלים הורג את תיהמת, האלה הקדומה שהולידה את כל כוחות הטבע, ושני חלקי גוויתה משמשים ליצירת הים והשמיים של העולם החדש. הד לתפיסה זו נמצא במדרש בראשית רבה המתייחס לביטוי החוזר ונשנה ויהי ערב ויהי בוקר– "מלמד שהיה הקב"ה בורא עולמות ומחריבן, עד שברא את אלו" (ב"ר ג', ט).

גם במקרא מופיעים ארועים כאלה של אתחול מנקודת האפס, שהדרמטי ביותר מביניהם הוא המבול. אלא שיש בהם חידוש. נוסף אליהם הממד המוסרי. על פי היהדות, מה שעלול לגרום להחרבת העולם אינו מריבות או גחמות של האלים, אלא השחתה מוסרית של האדם. יש מצבים של קלקול מידות כל-כך קיצוני, עד שהתיקון כבר אינו אפשרי. "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ:  קֵץ כָּל-בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם… וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת-הַמַּבּוּל מַיִם עַל-הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר-בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (בראשית פרק ו'). מכאן ואילך עובר עיקרון זה כחוט השני בסיפורי התורה, בדברי הנביאים ובספרות החוכמה המקראית: לא אנו תלויים בגורל העולם, אלא גורל העולם תלוי בנו.