ארכיונים עבור פוסטים עם התג: יום כיפור

לפני כמה שנים, כשבית הכנסת השכונתי שבו הייתי מתפללת בימים הנוראים הלך והתחרד, חיפשתי חלופה שתדבר אליי. בסופו של דבר גיליתי מניין ספרדי קטנטן ומאיר פנים, עם פיוטים של שמחה ורוממות רוח שלא היו מוכרים לי.  
בעיקר אהבתי את הברכה שבה נחתמת תפילת נעילה בנוסח ספרד:
וְהַצְלִיחֵנוּ וְהַרְוִיחֵנוּ בְכָל לִמּוּדֵנוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ וְעִסְקֵנוּ.
וְיִהְיֶה בֵיתֵנוּ מָלֵא בִּרְכַּת ה', וְנִשְׂבַּע לֶחֶם וְנִהְיֶה טובִים, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצון.

וְנִשְׂבַּע לֶחֶם וְנִהְיֶה טובִים – איזה משפט יפה לסיים בו את תפילת יום כיפור!
בימים הבאים הוא המשיך להדהד בי, אבל ככל שחשבתי עליו יותר, כך זה פחות הסתדר לי. משהו בחיבור המחוספס בין הבקשה הגשמית לפרנסה לבין השאיפה הרוחנית להיות טובים – נראה לא מתאים. מעבר לכך, למרות שכאמור לא הכרתי את התפילה, המשפט הספציפי הזה צלצל לי מוכר. וכמה הייתי מופתעת כשגיליתי מאיפה! דפדוף מקוון בתנ"ך איתר לי את המקום המדוייק – המילים לקוחות מתוך פרק מ"ד בירמיהו. זה כשלעצמו לא מפתיע, כמובן. פסוקים מכוננים – מהתנ"ך בכלל ומהנביאים בפרט – הם הציר שסביבו נארגו כמה מהתפילות המרכזיות שלנו, כמו קריאת שמע או ה"קדוּשה". מה שמאוד יוצא דופן הוא הקונטקסט שבו נאמר הפסוק.

כדי להבין את חריגותו, נתבונן קודם בתפילות שהזכרתי: הפסוק המרכזי של קריאת שמע  – שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד – נאמר ע"י משה כחלק מהנאום לעם לפני הכניסה לארץ. שני הפסוקים המרכזיים שסביבם בנויה תפילת ה"קדוּשה" באים מחזיונות ההתגלות של הנביאים: ”קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת, מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" מהקדשת ישעיהו, ו”בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ" מחזון המרכבה של יחזקאל.
הציטוט מירמיהו מ"ד, לעומת זאת, נאמר בהקשר אחר לגמרי.

לקרוא את ההמשך »

'הנני העני ממעש' מצטנע  החזן לפני תפילת מוסף של יום כיפור. 'ראה עמידתנו דלים וריקים' מפציר הקהל בערבו של חג, ולמחרת הוא חותם את תפילת נעילה  בשירת 'עשה עמנו צדקה וחסד'. אלוהים הוא 'תומך עני ורש', בעוד שבן אנוש הוא 'מלך אביון'. מוטיב העוני שזור בתפילה לאורך יום הכיפורים כולו.
למה נבחר דווקא הדימוי של עני, על כל נגזרותיו, לתיאור האדם המתפלל?

 ההסבר הפשוט תולה זאת במצבו הנפשי הכנוע של העני. הוא מתחנן לצדקה שאינו ראוי לה ותלוי בנדיבות ליבו של הנותן. בכך הוא מקביל אלינו, המבקשים "חננו ועננו כי אין בנו מעשים". השפה העברית, שקושרת בין עוני, עינוי וענווה, מעצימה את משמעות החיבור שבין המילים.
אבל ההסבר העמוק יותר נוגע להתייחסות הערכית אל העוני. וזו השתנתה מקצה לקצה במהלך הדורות.

לקרוא את ההמשך »