ארכיונים עבור פוסטים עם התג: יחזקאל

 

אדם וחווה

 

כל מי שעוסק בעיצוב דעת קהל יודע שכדי להסביר רעיון, צריך להמחיש אותו באופן שידבר אל השומעים וימצא הד בליבם. אבל מה קורה כאשר הזמנים משתנים, ואופן המחשה שהיה מקובל בעבר, נהיה לגמרי לא פוליטיקלי קורקט? כך קרה, למשל, לצייר מזאצ'ו בן המאה ה-15, שציור הקיר המפורסם שלו, המתאר את אדם וחווה המגורשים מגן העדן, עוטר 300 שנה מאוחר יותר בחגורת עלים המסתירה את מבושיהם. עם כל הכבוד לחופש האמנותי, צריך לדאוג שרגשות הקהל לא ייפגעו.

משהו דומה קרה לפרשנות ימי הביניים בבואה להתמודד עם כמה מהנבואות היותר-טעונות של נביאי ישראל. נביאים אלו, כידוע, נדרשו לדברר את תביעתו של אלוהי ישראל לבלעדיות – תביעה שלא היה לה אח ורע בשאר דתות המזרח הקדום.
הדתות האחרות אימצו ללא קושי אלוהויות ופולחנים זו מזו, ורק אלוהים שלנו התעקש על "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני". אבל אנחנו יודעים שזה לא הלך בקלות.
הן סיפורי התנ"ך והן הממצאים הארכיאולוגיים מעידים עד כמה היו הפולחנים המקומיים נוכחים בחיים הדתיים היהודיים של תקופת המקרא במקביל לאמונה באלוהי ישראל. מול מציאות זו עומד הנביא, חדור אמונה ותחושת שליחות, ומנסה למצוא את הדימוי הכי חזק שיבהיר לשומעיו כמה רע המעשה שהם עושים. דימוי שהוא תמצית הבגידה, שכולם יכולים להתחבר אליו. ומהו? האשה שבוגדת בבעלה, ולכן מגיע לה עונש.
וכך נביא אחרי נביא מפרט בלשון בוטה את מעשי הניאוף והבגידה של האשה-ישראל באלוהים – הבעל האוהב והנאמן. ומאחר ואחד העקרונות המרכזיים בתנ"ך בכלל, ואצל הנביאים בפרט, הוא מידה כנגד מידה, הרי שגם תיאורי העונשים שיבואו עליה נוקטים בלשון של אלימות מינית קשה.

מוטיבים אלה חוזרים בוריאציות שונות ברבות מהנבואות, אלא ששתיים מהן – יחזקאל ט"ז והושע פרקים א'-ב – מתחו את גבולות הדימוי במידה כזאת שהקשתה על קבלתן בדורות מאוחרים יותר. בהן יעסוק פוסט זה, על שני חלקיו. לקרוא את ההמשך »

מודעות פרסומת

רוּחַ לוֹטְפָה עָבְרָה עַל פָּנַי
לוֹחֲשָה אַחַת-בַּמִּלּוֹת –
אֲדֹנָי.
(אמיר גלבוע, מתוך "הפסקה")

התנ"ך עתיר התגלויות אלוהיות דרמטיות. החל מ"תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה" שנגלו לאברהם בברית בין הבתרים, וכלה בחזיונות הנביאים. מבין כל תיאורי ההתגלות, זה המכונה מעשה מרכבה של הנביא יחזקאל, הוא המרשים ביותר. תיאור השמיים הנפתחים והפירוט המדוקדק והציורי של המראות האלוהיים מקנים לפרק עוצמה רגשית אדירה. לא לחינם הוא הפך לנושא מרכזי של ספרות הקבלה, העוסקת בהתעלות מיסטית לעולמות העליונים. אתה קורא את המילים והלב הולך שבי אחרי הקסם המיסתורי שבהן: "וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת… וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן, וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן. וּפְנֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם פְּרֻדוֹת מִלְמָעְלָה, לְאִישׁ שְׁתַּיִם חֹבְרוֹת אִישׁ וּשְׁתַּיִם מְכַסּוֹת אֵת גְּוִיֹתֵיהֶנָה…וְהִנֵּה אוֹפַן אֶחָד בָּאָרֶץ אֵצֶל הַחַיּוֹת לְאַרְבַּעַת פָּנָיו. מַרְאֵה הָאוֹפַנִּים וּמַעֲשֵׂיהֶם כְּעֵין תַּרְשִׁישׁ… וְגַבֵּיהֶן וְגֹבַהּ לָהֶם וְיִרְאָה לָהֶם, וְגַבֹּתָם מְלֵאֹת עֵינַיִם סָבִיב לְאַרְבַּעְתָּן…". (יחזקאל פרק א). איזה מראה מדהים ומעורר יראה!

והנה, כשאנחנו מדפדפים אחורה לספר מלכים א' ולסיפור הקמת מקדש שלמה (מל"א ז-ח) אנו נתקלים בתיאור שמצלצל מוכר: לקרוא את ההמשך »