וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת,
לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם, בְּרִית עוֹלָם.
בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם:
כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ,
וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ.
(שמות, לא, 16)
בעיסוקי כסוקרת מסעדות (כן, כן!) אני נתקלת לפעמים ברגעים לא צפויים ומעוררי תהיות. למשל, כאשר במסעדת שף כשרה למהדרין, הסועדים בשולחן לידי החזירו את בקבוק היין שהביאה להם המלצרית וביקשו בקבוק אחר, שייפתח ע"י משגיח הכשרות הצמוד. היי, מה קרה כאן?
העלאת השאלה בפורום פייסבוקי גררה שרשור תגובות ארוך שעסק בשאלת אחד-יין-כשר-מי-יודע. לא אכנס לכל הסוגיות העולות ממנו*. אבל עניין אחד ראוי לדיון בפני עצמו:
הכלל ההלכתי לגבי כשרות ביין הוא זה: מרגע תחילת התהליך של סחיטת הענבים, מותר אך ורק ליהודי שומר תורה ומצוות לגעת ביין או בכלים שבתוכם נמצא. לכן, ביקבים ומסעדות המקפידים על כשרות, כל הטיפול ביין – הייצור, האריזה, הפתיחה והמזיגה – נעשים ע"י שומרי מצוות. ומי מוגדר ככזה? מי ששומר שבת. שמירת השבת – והיא לבדה – קובעת את כשרותו של היין.
תחושה חמצמצה של אי-נוחות עולה מהעיקרון הזה. יכול אדם לעבור כל עבירה שבעולם – כולל מעילה בכספים, עבירות מין קשות ואפילו רצח – ועדיין להיחשב דתי, ובלבד שאינו מחלל שבת. וגם אם לכאורה מדובר רק בסוגיה הלכתית הנוגעת לכשרות היין, אי-אפשר להתעלם מההשלכה הערכית-חברתית שלה.
אז מה עושה את השבת לנייר הלקמוס המכריע בשאלה דתי או לא דתי?
יהדותי למשתמש 