ואת בכית כי רע. כי רע ומר, בתי.
ואת בכית עונייך וחידלונך,
אלי נשאת עיניים בלי ראית אותי,
את השקוף וצח כחלונך.
…
רעייתי, אפלה בינינו הזכוכית,
קרבתי עוד. ורוח בי לא קם.
את ישנה בכר אשר עליו בכית.
והס. רק עצמותי מכות נקם.

(מתוך "הבכי", נתן אלתרמן)

בתי. רעייתי. מיהי זו הבוכה בייאוש "כי רע ומר"? אם זו אשתו, מדוע הוא קורא לה 'בתי'? הערפול המכוון הזה, שבו לא ברור עד הסוף האם מדובר במערכת רגשית בין גבר לאשה או בין הורה וילד, חוזר ברבים משיריו של אלתרמן. כמו בפוסטים קודמים על אלתרמן, גם הפעם המקור מצוי במקורות. כבר המקרא מלהטט בין שתי מערכות היחסים הללו כשהוא עוסק בתיאור הקשר בין אלוהים לישראל: "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים" מצד אחד, מול "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ", מצד שני.

אב רחום או בעל חמום? לקרוא את ההמשך »