במערבונים הקלאסיים, הטוב הוא כליל המעלות, ואילו לבאד-גאי תמיד יש איזה סימן שמסגיר אותו – צלקת נסתרת, ניצוץ בזווית העין או מניירה מעוררת חשד. במקרא, לעומת זאת, הדברים מורכבים יותר. הסיפורים מעוצבים באופן ריאליסטי, כך שאין בהם דמויות מופת חד-ממדיות. שום חולשה אנושית אינה זרה לאבות האומה, שופטיה ומלכיה – קנאה, תאווה, רדיפת בצע ורדיפת כבוד, ולך תנסח כלל אצבע לאבחון צדיקים ורשעים.
בדיוק אל החלל הזה נכנסים מדרשי חז"ל. עבורם, הסיפור המקראי הוא עוגן לתלות בו את המסר החינוכי-מוסרי הרצוי, בדרך כלל באמצעות אגדה על הנפשות הפועלות. ומכיוון שהמסר הוא העיקר, החלוקה בין טוב לרע משורטטת בקווים ברורים. כאן אין מקום לערפול. יותר מזה, המדרש נוטל לעצמו חרות לעצב את דמותם של הגיבורים בהתאם לאג'נדה שלו, לעיתים גם בניגוד לפשט הכתוב. וככל שהנושא טעון יותר – הלכתית, חברתית או תיאולוגית – כך המדרשים לגביו מרחיקי לכת יותר.
דווקא משום כך בחרתי להקדיש את שלושת הפוסטים הבאים לשלושה נושאים טעונים במיוחד, ולבדוק איך מצטיירים גיבוריהם בראי המדרש.
1. נדרים ונצחונות
על פי התפיסה המקראית, ולמעשה תפיסת המזרח הקדום כולו, הניצחון בקרב תלוי לא רק בגבורת האדם אלא גם בעזרת האל. אחת הדרכים הבדוקות לגייס את אלוהים היא באמצעות שבועות ונדרים שמטיל המנהיג על פקודיו או על עצמו. המקרא מספר לנו על שלושה מקרים בולטים, ודרך שרטוט הנפשות הפועלות מגדיר את הנורמות המוסריות שלו. אבל חז"ל, כך מתברר, מְלַהֲקים את הדמויות קצת אחרת.
יהדותי למשתמש 