אלוהים שוכב על גבו מתחת לתבל,
תמיד עסוק בתיקון, תמיד משהו מתקלקל.
רציתי לראותו כולו, אך אני רואה
רק את סוליות נעליו ואני בוכה.
והיא תהילתו.
(יהודה עמיחי, מתוך "והיא תהילתך")

הפוסט הקודם שלי, שעסק בחרטה האלוהית ובאתחול המגיע בעקבותיה, מעורר את השאלה המתבקשת: איזה מין אל זה, שלא ממש סגור על עצמו? איך אפשר להאמין בכוחו אם פעם אחר פעם הוא מתחרט ואז מתחרט על החרטה וחוזר חלילה?!

הסוגיה הזאת העסיקה פרשנים והוגים לאורך כל הדורות. ובכל זאת, אני רוצה להציע כאן נקודת מבט נוספת – הזווית הלשונית. מסע בעקבות כמה מילות מפתח ושורשיהן, שיכול לספק, אולי, תובנות חדשות.

לקרוא את ההמשך »

מודעות פרסומת