איך נס נולד

אבריימל, מתי יהיה לנו בן? הן אנו זוג בא בימים
כל אישה בגילי הרתה לפחות שמונה עשרה פעמים
אברהם מחייך ושותק, מוצץ מקטרתו בכל פה
בטחון, זוגתי, ברצות אלוהים אפילו מטאטא יורה!

אבריימל, כל לילה שומעת אני בשרי מתייפח מרה
הגר הן אינה אלא רק אמתך, אני אשתך הכשרה
אברהם מחייך ושותק, מוצץ מקטרתו בכל פה
בטחון, זוגתי, ברצות אלוהים אפילו מטאטא יורה!
(מתוך "אברהם ושרה" /איציק מאנגר)

"ברצות אלוהים" – זו מילת המפתח של ההריונות התנכיים שמגיעים לאחר עקרות ממושכת. פעם אחר פעם חוזרת אותה תבנית: האשה מתייסרת בעקרותה, מביעה את כמיהתה לילד בצער או בכעס, בתפילה חרישית או בטרוניה מרה, ואז, סוף סוף, התערבות אלוהית שבעקבותיה מגיע ההריון המיוחל. כך ארבע האמהות כל אחת בתורה – שרה שילדה בגיל 90, רבקה העקרה עד לידת התאומים יעקב ועשו, לאה שבהתחלה זוכה ליתרון הפוריות אך לאחר ארבעה בנים "וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת", ורחל המשתוקקת לבנים עד מוות. כך גם אֵם שמשון, שאפילו שם אין לה אלא רק תעודת הזהות "עֲקָרָה וְלֹא יָלָדָה", וכך חנה אמו של שמואל, שבייאושה מוכנה להקדיש את פרי בטנה העתידי לכהונה לכל חייו. כל אחת מהן עוברת תקופה שבה נמנע ממנה פרי בטן, ואז, לעיתים לאחר סצינה של בשורה אלוהית על ההיריון הצפוי, היא נפקדת בדרך נס.

אך איזה מין נס הוא זה? אם נשווה אותו לכל הניסים האחרים שאנחנו מכירים, נראה שהוא יוצא דופן.

שלושה סיפורי אהבה ובגידה

הניחתני אמי לרגלי הגדר,
קמוט פנים ושוקט. על גב.
ואביט בה מלמטה, כמו מן הבאר,
עד נוסה, כהנס מן הקרב.
ואביט בה מלמטה, כמו מן הבאר.
וירח עלינו הורם כמו נר.

אך בטרם השחר האיר, אותו ליל,
קמתי אט כי הגיעה העת
ואשוב בית אמי, ככדור מתגלגל
החוזר אל רגלי הבועט.
ואשוב בית אמי ככדור מתגלגל
ואחבוק צווארה בידיים של צל.
(מתוך "האסופי", נתן אלתרמן)

רגש חשוף, זה מה שיש בשיר האחד-אין-שני הזה. החל מה"הניחתני" הפותח, המלא חמלת אין-סוף, דרך החזרה שוב ושוב אל אותה נקודה שבה נעצרו החיים, ועד לאיחוד המחודש, בממד אחר, בין התינוק לאמו. (בגלל אורכו הבאתי רק את שני הבתים הראשונים. מומלץ בחום לקרוא את כולו, כאן ). מי הוא? מי היא? ולמה היא נאלצת לנטוש אותו? בניגוד לתיאור המפורט מאוד של המהלך הנפשי, אין לנו כל מידע על סיפור המעשה – הוא על-זמני, חף מכל סימני זיהוי.  ודווקא משום כך הוא מצליח לגעת בשורשי האימה הגדולה מכל – פגיעה של הורה בילדו הקטן בפרידה הנכפית עליהם (ובודאי בתאריך טעון כמו היום).

לעומת זאת התנ"ך, העמוס בסיפורים של נטישה הורית, מכביר עלינו את כל פרטי המעשה אך ממעט מאוד בביטויי רגש. כך, למשל, רק שורה אחת בסיפור גירושם של הגר וישמעאל מוקדשת למצוקתה של הגר שנשארת לשבת במרחק "כמטחווי קשת" מבנה (סיפור שמוטיבים ממנו, כמו הקשת והבאר, שזורים ב"אסופי"). וכך, רק בין השורות אנחנו יכולים לחוש את חרדתה של מרים המשלחת את בנה בתיבת גומא על פני היאור. רגשותיו של הבן הניטש אינם זוכים אפילו למעט הזה, והם זועקים בהעדרם, מה שקורא לנו להשלים את החסר ולצעוד יד ביד עם אותם "אסופים מקראיים".