הייתי אתמול בבית הדודה,
אמרתי "שלום" ואמרתי "תודה",
אמרתי "סליחה" ו"בבקשה",
שאלתי תמיד: "זה מותר? את מרשה?"
ואינני יודע, כיצד זה קרה –
לפתע נכנס בי הילד הרע
ואמרתי: "את טיפשה!"

ואמא הסמיקה מאד ואמרה:
"גד, תתבייש! זה איום ונורא!"
ואבא אמר: "באמת זה לא צחוק!
תלמיד כיתה אל"ף נוהג כתינוק!"
איך אסביר להם שזה לא אני?
זה הילד הרע, שנכנס לי בפנים –
תמיד הוא נכנס בי בלי שום אזהרה,
הילד הרע.
(מתוך "הילד הרע", לאה גולדברג)

מבין קשת הרגשות האנושיים, רגש האשמה הוא מהקשים ביותר להכלה. אדם המתייסר ברגשי אשמה נתון במעין כלא פסיכולוגי שאינו מסוגל להיחלץ ממנו. שוב ושוב הוא חוזר אל הרגע בו כשל מבחינה מוסרית, מבלי יכולת להשיב את הגלגל לאחור. אין פלא, איפוא, שהתודעה האנושית פיתחה מגוון דרכים כדי להימנע מרגש זה, המאיים על התפיסה העצמית. אחת הנפוצות ביותר היא גלגול האשמה הלאה, אל האשם "האמיתי". זה לא אני, זה הילד הרע, יהא אשר יהא.
הד לנטייה הזאת אנחנו מוצאים גם בתנ"ך, שברבים מסיפוריו משוקעת הבנה פסיכולוגית עמוקה. לקרוא את ההמשך »

מודעות פרסומת