היא יושבה לחלון וסורקה שערה
בעיניכם היא פרוצה ובעיני היא ברה
מר לי מר, ליבי היום עלי רע
אם רחלה איננה
אני אנה בא
ח.נ. ביאליק, "היא יושבה לחלון"
התאהב בפרוצה? ביאליק שלנו?! אז זהו, שלא בדיוק. "הפרוצה" שלו היא לא זונה, כפי שהיינו עלולים לחשוב, אלא כפי שמשתמע מהשיר, כינוי גנאי למי שמעזה להחצין את נשיותה ולהסתרק דווקא מול החלון. זאת לעומת ה"ברה", הטהורה והנקיה.
ביאליק ממש לא היה הראשון שהשתמש במינוח הזה כלפי מי שלא מצניעה את עצמה מגברים. הנה סוגיה במסכת כתובות בגמרא שדנה בשאלה האם אלמנה שלא מיהרה לתבוע את מזונותיה מן היורשים אלא "שהתה (חיכתה) שתיים ושלוש שנים" נחשבת כמי שויתרה עליהם. הביטוי "שתיים ושלוש שנים" קשה למתדיינים בגלל חוסר הבהירות שבו: האם ניתן להניח ויתור כבר אחרי שנתיים, או רק אחרי שלוש? והתשובה שניתנת היא: "כאן בפרוצה כאן בצנועה". ושוב, לא מדובר בזונה. הפרוצה של הגמרא היא אשה שיש בה די עוז רוח כדי להתייצב מול בית הדין הגברי ולדרוש את זכויותיה. אחת כזאת, אם לא עשתה זאת תוך שנתיים – סימן שויתרה על הכסף. הצנועה, לעומתה, היא מי שמתביישת לנהל דיון עם גברים, ולכן צריך להתחשב בה ולתת לה יותר זמן. מסקנה: יותר משהתואר הזה מעיד על האשה, הוא מלמד על הנורמות החברתיות של תקופתה. פרוצה, ממש כמו אחותה המילולית "מופקרת", היא מי שמפרה את כללי הצניעות המקובלים.
מי שפרץ לו
שתי המילים האלו מעניינות מבחינה לשונית, משום שזו אחת הדוגמאות המאלפות לאופן שבו מוסכמות חברתיות מעצבות את השפה.
יהדותי למשתמש 