"מִרְוָחִימְּסֻיָּמִים שֶבֵּין מִ לִּ י ם לְבֵין עַצְמָן" קרא דוד אבידן להפוגות שבין קטע טקסט אחד למשנהו. וכפי שהוא מדגים היטב, זהו אחד הכלים החשובים ביותר ביצירת טקסט: אופן חלוקת הקטעים וההפסקות ביניהם מאפשרים לשלוט בתשומת לבו של הקורא, לכוון על מה יתעכב ומתי ישטוף הלאה, האם ינשום לרווחה או ידפדף בנשימה עצורה כדי לקרוא את ההמשך, ואלו חיבורים והקשרים פנימיים יתבהרו לו תוך כדי הקריאה.
למרבה ההפתעה, דווקא כלי חשוב זה נעדר מלכתחילה מהתנ"ך שלנו! חלקיו הקדומים ביותר הם גושים של טקסט רציף, אפילו ללא שבירה לפסוקים, כפי שנכתבים עד היום ספרי התורה הכתובים על קלף. בתנ"ך המודפס, לעומת זאת, כבר נמצא כמה וכמה חלוקות פנימיות. מאחר וחלוקת טקסט לעולם אינה רק עניין טכני, כאמור, אצא ברשומה זו בעקבות החלוקות העיקריות והשאלות שהן מעוררות: מהם המניעים שמאחורי כל חלוקה? אלו מסרים מועברים בדרך זו? והאם ניתן לגלות פנים חדשות אפילו בחלוקה המסורתית המקודשת?
יהדותי למשתמש 