"קודם כל תלמדי רש"י, ורק אחר-כך תתחילי לפרש לבד",
כך יעץ לי אחד המשתתפים במפגש לימוד, שבו העברתי שיעור שהתבסס על "קריאה יחפה" חפה ממפרשים. זה לא שאני מזלזלת במאות שנים של חוכמה ולמדנות, ובחלק מהמדרשים אני מגלה ממד פילוסופי ופסיכולוגי עמוק. עם זאת, יש לזכור שכל פרשנות (כולל זו שלי, כמובן), יותר משהיא מלמדת על הטקסט היא מלמדת על הפרשן עצמו, השקפותיו ותפיסת עולמו.
הפרשנים המסורתיים, שהיו כולם בעלי אמונה דתית עמוקה, התקשו לקבל את גיבורי המקרא כדמויות בשר ודם, כאלה שברזומה שלהם נכללים, לצד זכויות רבות, גם שקרים, ניאוף, בגידות ופגיעה בנשים וילדים. הדוגמה הבולטת ביותר היא כמובן אמירת חז"ל לגבי מעשה דוד ובת-שבע: "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה" ותילי-התילים של ההצדקות התאולוגיות שהם נתנו למעשיו. לכן, מעניין לבחון כיצד מתמודדים פרשנים אלו עם הסיפור הטעון של יהודה ותמר (בראשית ל"ח), שכמו נרקח במוחו של כותב טלנובלות יצירתי במיוחד. השאלה מתחדדת עוד יותר לנוכח העובדה שהסיפור מעלה על הבמה שתיים מהדמויות המשמעותיות ביותר בחיי העם היהודי – זה שהעניק לו את שמו וזו שהעניקה לו את שושלת המלוכה.
יהדותי למשתמש 