בְּלֵיל זֶה יִבְכָּיוּן וְיֵילִילוּ בָּנַי.
בְּלֵיל זֶה חָרַב בֵּית קָדְשִׁי וְנִשְׂרְפוּ אַרְמוֹנַי.
וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל יֶהְגּוּ בִיגוֹנַי.
וְיִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְיָ:
"תשעה באב – יום בחירה", כתוב בלוח השנה שלי, ובכך הוא מגדיר מבלי-משים את משמעות היום הזה לגביי. יום שאני מרגישה צורך לברר ולבחור מה הוא אומר לי ואיך לציין אותו. בין שני הקצוות – זה הדתי, שלגביו שאלת הבחירה לא קיימת כי מדובר בפורמט נתון של צום ומנהגי אבלות, וזה החילוני שמסתפק בדחקות סטייל "עכשיו במבצע: שנאה חצי-חינם", חסרה לי המשמעות האישית והעכשווית. מסתבר שיש עוד מחפשים כמוני. קבוצה גדולה מהם גדשה אמש את אולם צוותא, לערב מיוחד שניסה לחבר את המסורתי עם האקטואלי.
יהדותי למשתמש 