הסיפורים בתנ"ך מעוצבים במתכונת של ציור קלאסי: הדמויות הראשיות ניצבות במרכז, האור הנופל עליהן מאיר כל פרט, מהנוצה בכובע עד שרוך הנעל, וכל הסצינה מסתדרת על פיהן. סביבן מופיעות דמויות המשנה, כל אחת עם איזשהו פרט מאפיין, ולפעמים, עמוק ברקע, ניתן לזהות עוד דמויות שוליות, מטושטשות, שנוכחותן מצויינת בקווים כלליים בלבד.
החלוקה לדמויות ראשיות ומשניות בסיפורי התנ"ך היא בהתאם להירארכיה החברתית המקובלת של אותה תקופה: הגברים בראש, אחריהם האשה הראשית וילדיה, אחר כך הנשים המשניות וילדיהן, ובסוף-בסוף משתרכת מי שנמצאת בתחתית הסולם המשפחתי – הפילגש. לא אכנס כאן לכל הדיון ההלכתי במעמדה של הפילגש.
די שנזכור שהיא ממוקמת בשטח הדמדומים שבין אשת חוק לאשת חיק, ונועדה לסיפוק זמין ומיידי של צרכי הגבר – יחסי מין, פונדקאות כשהאשה החוקית מתקשה בהעמדת צאצאים, והפגנת כוח ו/או שלטון.
תהיי יפה ותושתקי
מעמדן הספרותי של הפילגשים תואם במדויק את מעמדן בחיים – שקוף. מי שמלוות את תולדות האומה מראשיתה, מתקיימות רק בשוליו של הסיפור התנ"כי, אגב העיסוק בדמויות הראשיות. לקורא לא נותר אלא להשלים בדמיונו את סיפורן של אותן נשים, הנלקחות ומושלכות לפי הצורך, החל מפילגשי האבות ועד אלו של בית המלוכה. לקרוא את ההמשך »
יהדותי למשתמש 