ארכיונים עבור פוסטים עם התג: רש"י

 

אדם וחווה

 

כל מי שעוסק בעיצוב דעת קהל יודע שכדי להסביר רעיון, צריך להמחיש אותו באופן שידבר אל השומעים וימצא הד בליבם. אבל מה קורה כאשר הזמנים משתנים, ואופן המחשה שהיה מקובל בעבר, נהיה לגמרי לא פוליטיקלי קורקט? כך קרה, למשל, לצייר מזאצ'ו בן המאה ה-15, שציור הקיר המפורסם שלו, המתאר את אדם וחווה המגורשים מגן העדן, עוטר 300 שנה מאוחר יותר בחגורת עלים המסתירה את מבושיהם. עם כל הכבוד לחופש האמנותי, צריך לדאוג שרגשות הקהל לא ייפגעו.

משהו דומה קרה לפרשנות ימי הביניים בבואה להתמודד עם כמה מהנבואות היותר-טעונות של נביאי ישראל. נביאים אלו, כידוע, נדרשו לדברר את תביעתו של אלוהי ישראל לבלעדיות – תביעה שלא היה לה אח ורע בשאר דתות המזרח הקדום.
הדתות האחרות אימצו ללא קושי אלוהויות ופולחנים זו מזו, ורק אלוהים שלנו התעקש על "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני". אבל אנחנו יודעים שזה לא הלך בקלות.
הן סיפורי התנ"ך והן הממצאים הארכיאולוגיים מעידים עד כמה היו הפולחנים המקומיים נוכחים בחיים הדתיים היהודיים של תקופת המקרא במקביל לאמונה באלוהי ישראל. מול מציאות זו עומד הנביא, חדור אמונה ותחושת שליחות, ומנסה למצוא את הדימוי הכי חזק שיבהיר לשומעיו כמה רע המעשה שהם עושים. דימוי שהוא תמצית הבגידה, שכולם יכולים להתחבר אליו. ומהו? האשה שבוגדת בבעלה, ולכן מגיע לה עונש.
וכך נביא אחרי נביא מפרט בלשון בוטה את מעשי הניאוף והבגידה של האשה-ישראל באלוהים – הבעל האוהב והנאמן. ומאחר ואחד העקרונות המרכזיים בתנ"ך בכלל, ואצל הנביאים בפרט, הוא מידה כנגד מידה, הרי שגם תיאורי העונשים שיבואו עליה נוקטים בלשון של אלימות מינית קשה.

מוטיבים אלה חוזרים בוריאציות שונות ברבות מהנבואות, אלא ששתיים מהן – יחזקאל ט"ז והושע פרקים א'-ב – מתחו את גבולות הדימוי במידה כזאת שהקשתה על קבלתן בדורות מאוחרים יותר. בהן יעסוק פוסט זה, על שני חלקיו. לקרוא את ההמשך »

מודעות פרסומת

"קודם כל תלמדי רש"י, ורק אחר-כך תתחילי לפרש לבד",
כך יעץ לי אחד המשתתפים במפגש לימוד, שבו העברתי שיעור שהתבסס על "קריאה יחפה" חפה ממפרשים. זה לא שאני מזלזלת במאות שנים של חוכמה ולמדנות, ובחלק מהמדרשים אני מגלה ממד פילוסופי ופסיכולוגי עמוק. עם זאת, יש לזכור שכל פרשנות (כולל זו שלי, כמובן), יותר משהיא מלמדת על הטקסט היא מלמדת על הפרשן עצמו, השקפותיו ותפיסת עולמו.

הפרשנים המסורתיים, שהיו כולם בעלי אמונה דתית עמוקה, התקשו לקבל את גיבורי המקרא כדמויות בשר ודם, כאלה שברזומה שלהם נכללים, לצד זכויות רבות, גם שקרים, ניאוף, בגידות ופגיעה בנשים וילדים. הדוגמה הבולטת ביותר היא כמובן אמירת חז"ל לגבי מעשה דוד ובת-שבע: "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה"  ותילי-התילים של ההצדקות התאולוגיות שהם נתנו למעשיו. לכן, מעניין לבחון כיצד מתמודדים פרשנים אלו עם הסיפור הטעון של יהודה ותמר (בראשית ל"ח), שכמו נרקח במוחו של כותב טלנובלות יצירתי במיוחד. השאלה מתחדדת עוד יותר לנוכח העובדה שהסיפור מעלה על הבמה שתיים מהדמויות המשמעותיות ביותר בחיי העם היהודי – זה שהעניק לו את שמו וזו שהעניקה לו את שושלת המלוכה.

לקרוא את ההמשך »