לא שַלָוְת ולא נַחְת. אך כעת חיה / עוד נכון לנו ערב מנוחות, רעיה.
וּפַתָחְת חלונך ורגעת בו פלאים / והרוח תנע עריסות ותלויים
והרוח תאמר: בּנֵי צאני ואֵילַי / ונערות תזמרנה את שיר אַלְלַי.
וזימרו נערות: צמותינו קלעים / והערב עלינו יפה לאלוהים
והנה כמו ערב חשכנו / והנה מזמרות אנחנו.

רבו צער ורוגז, אך את הרואה / כי נכון לנו ערב מנוחות, רעיה.
והרהרנו דומם: מי באש יִצָּרֵף / ומי יִשָּקֵט, בת, ומי יִטָּרֵף
ומי יִשָּאֵר לבדד, ואולי / לא תקום בו גם רוח לומר אַלְלַי.
והנה הרהורינו רוגעים וגלויים / והערב עלינו יפה לאלוהים
והנה כמו ערב חשכנו / והנה חשכים אנחנו.

לא פיללת, לא חיכית. אבל את הרואה / כי נכון לנו ערב מנוחות, רעיה.
ונגעה בך בלי קול השמחה הרכה / והלבין השיער העוטר לרקה
והאושר יִגָּע וחַוָרְת כְּלֵילַי/ בהלך בם ירח ושיר אַלְלַי.
ודיברת: זה דודי העולה בבלואים / ואני לו אשתו היפה לאלוהים
ואראה את פניו וחשכתי / ולא אֵבְךְ, כי שפתַי נשכתי.

"שיר של מנוחות" קרא אלתרמן לשיר המצמרר הזה, שבהפוך-על-הפוך אין בו רגע אחד של מנוחה. רק זרמים תת-קרקעיים של אימה וחשכה. אלתרמן הוא אמן האסוציאציה מן המקורות. במחי קוד בן שתיים-שלוש מילים הוא מצליח להשרות על הקורא את העולם הרגשי שהוא מכוון אליו, וכאן הוא עושה זאת בצורה מתוחכמת במיוחד. העין נתפסת קודם כל לשורות הקצובות שבמרכז השיר: "והרהרנו דומם: מי באש יִצָּרֵף / ומי יִשָּקֵט, בת, ומי יִטָּרֵף", שמהדהדות לנו את בית-דין-של-מעלה מתפילת 'ונתנה תוקף' של הימים הנוראים:

כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן: מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת,
מי בְקִצוֹ וּמִי לא בְקִצוֹ, מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ,
מִי בַחֶרֶב וּמִי בַחַיָּה, מִי בָרַעַשׁ וּמִי בַמַּגֵּפָה,
מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ, מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יִטָּרֵף.

ההדהוד הזה כל כך חזק, עד שכמעט אנחנו מפספסים את הרמז שהוא מניח לפנינו ממש בתחילת השיר: לקרוא את ההמשך »