ארכיונים עבור פוסטים עם התג: שמשון

וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת-אֶסְתֵּר מִכָּל-הַנָּשִׁים, וַתִּשָּׂא-חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו מִכָּל-הַבְּתוּלוֹת;
וַיָּשֶׂם כֶּתֶר-מַלְכוּת בְּרֹאשָׁהּ, וַיַּמְלִיכֶהָ תַּחַת וַשְׁתִּי
(אסתר ב 17)

מגילת אסתר מציגה בפנינו סיפור הצלה מופלא, שמתחולל בעטיין של שתי נשים.
הוא מתחיל  עם סירובה של ושתי להופיע במשתה בעלה, המלך אחשוורוש, ממשיך בבחירתה של אסתר כמחליפה, ומסתיים בכך שהיא מצליחה לשנות את החלטות המלך ולהציל את עמה. ליופיה ולעובדה שמצאה חן בעיני המלך יש חלק נכבד בכך.
אבל הפטנט של 'סובבי לו את הראש ואז תסובבי אותו על האצבע' לא התחיל עם אסתר. קדמו לה רבות אחרות במקורותינו. איך מתייחסים לאשה כזאת, שמפעילה במכוון את קסמיה על הגבר?

זרה זה רע?
ראשית, כדאי לשים לב לכך שכמעט תמיד מדובר בנשים שאינן 'משלנו' – תמר הכנענית, אשת פוטיפר המצרית, יעל אשת חבר הקיני, דלילה הפלישתית, רות המואביה, ובמובן מסויים גם אסתר, שאמנם היתה יהודיה, אבל מתבוללת. התנ"ך עושה הפרדה מאוד ברורה בין התנהגותן ואופיין של בנות ישראל הכשרות לאלו של שאר העמים. לקרוא את ההמשך »

מודעות פרסומת

הניחתני אמי לרגלי הגדר,
קמוט פנים ושוקט. על גב.
ואביט בה מלמטה, כמו מן הבאר,
עד נוסה, כהנס מן הקרב.
ואביט בה מלמטה, כמו מן הבאר.
וירח עלינו הורם כמו נר.

אך בטרם השחר האיר, אותו ליל,
קמתי אט כי הגיעה העת
ואשוב בית אמי, ככדור מתגלגל
החוזר אל רגלי הבועט.
ואשוב בית אמי ככדור מתגלגל
ואחבוק צווארה בידיים של צל.
(מתוך "האסופי", נתן אלתרמן)

רגש חשוף, זה מה שיש בשיר האחד-אין-שני הזה. החל מה"הניחתני" הפותח, המלא חמלת אין-סוף, דרך החזרה שוב ושוב אל אותה נקודה שבה נעצרו החיים, ועד לאיחוד המחודש, בממד אחר, בין התינוק לאמו. (בגלל אורכו הבאתי רק את שני הבתים הראשונים. מומלץ בחום לקרוא את כולו, כאן ). מי הוא? מי היא? ולמה היא נאלצת לנטוש אותו? בניגוד לתיאור המפורט מאוד של המהלך הנפשי, אין לנו כל מידע על סיפור המעשה – הוא על-זמני, חף מכל סימני זיהוי.  ודווקא משום כך הוא מצליח לגעת בשורשי האימה הגדולה מכל – פגיעה של הורה בילדו הקטן בפרידה הנכפית עליהם (ובודאי בתאריך טעון כמו היום).

לעומת זאת התנ"ך, העמוס בסיפורים של נטישה הורית, מכביר עלינו את כל פרטי המעשה אך ממעט מאוד בביטויי רגש. כך, למשל, רק שורה אחת בסיפור גירושם של הגר וישמעאל מוקדשת למצוקתה של הגר שנשארת לשבת במרחק "כמטחווי קשת" מבנה (סיפור שמוטיבים ממנו, כמו הקשת והבאר, שזורים ב"אסופי"). וכך, רק בין השורות אנחנו יכולים לחוש את חרדתה של מרים המשלחת את בנה בתיבת גומא על פני היאור. רגשותיו של הבן הניטש אינם זוכים אפילו למעט הזה, והם זועקים בהעדרם, מה שקורא לנו להשלים את החסר ולצעוד יד ביד עם אותם "אסופים מקראיים".

לקרוא את ההמשך »