ארכיונים עבור פוסטים עם התג: תפילה

על מאגיה, תפילה, ומה שביניהן.

תקציר שני החלקים הקודמים: יחסה של היהדות אל המאגיה, לאורך כל הדרך, נע בין שני קצוות: ברמה המוצהרת – הסתייגות ואף התנערות. אך ברמה המעשית, מצוות הקשורות במצבי סיכון עטו על עצמן בהדרגה תוספות מאגיות, ונוסחאות הגנה עתיקות יומין שולבו בנוסח התפילה הפורמלי.

בחלק זה: מה קורה כאשר המאגיה עוברת מהספסל האחורי אל מושב הנהג?
ישנם מקרים שבהם המעטפת המאגית תופחת במידה כזאת עד שהיא מאפילה על הגרעין ההלכתי המקורי. שתי הדוגמאות הבולטות לכך הן מזוזה והפרשת חלה.

המזוזה – קלף מנצח
הדוגמה הטובה ביותר להבדל בין מעשה דתי "נטו" לכזה שהמאגיה גברה עליו, היא ההתייחסות השונה למצוות תפילין ולמצוות מזוזה. לכאורה, שתיהן כמעט זהות:
מטרתן לשמש תזכורת מתמדת ליסודות המכוננים של היהדות – אמונה באל אחד, אהבתו וקיום מצוותיו; הן נובעות מאותו מקור בתורה: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ…. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ" (דברים ו' 6-8); גם תוכנן הדתי דומה: שתי פרשיות קריאת שמע כתובות על קלף (בתפילין מתווספות אליהן שתי פרשיות נוספות) וארוזות במיכל – עשוי עור עם רצועות קשירה בתפילין, או גלולות בתוך "בית" המוצמד למשקוף במקרה של מזוזה. ההבדל היחיד הוא בחיוב המצווה – בתפילין חייבים רק גברים מגיל 13, ואילו במזוזה חייבים כל ישראל.

אך בעוד ההבדל ההלכתי הוא מינורי, המטען המאגי המפריד ביניהן הוא דרמטי:
לקרוא את ההמשך »

מודעות פרסומת

    על מאגיה, תפילה, ומה שביניהן.

תקציר הפרק הקודם: מאגיה יהודית – קשה איתה, בלתי אפשרי בלעדיה. למרות היחס המסתייג של היהדות הפורמלית, נוסחאות מאגיות להגנה מלווה אותנו כבר מתקופות קדומות. נוסחאות אלו כוללות פרקים ופסוקים מהתנ"ך המקובלים כבעלי כח הגנה, שמות קדושים של אלוהים והמלאכים, ולעיתים גם הוראות לאמירה טקסית שלהן. העובדה שהמאגיה היהודית מבוססת על טקסטים מהמקורות, ממש כמו התפילה הקונבנציונלית, מטשטשת את ההבדל ביניהן, עד כדי כך שלעיתים הן ארוגות זו בזו לבלי הכר.

בפרק הזה: מגלים נסתרות. מה הם המקרים בהם הצליחה המאגיה לגבור על חומת הרתיעה של קובעי הנוסח הרשמי ולהסתנן אל התפילה עצמה?

מערכת הביטחון
לא במפתיע, הנוסחאות המאגיות מתגלות בתפילות שנוגעות בפחדים האנושיים הקמאיים ביותר –חושך, מוות או עמידה בפני המשפט האלוהי. כשמדובר על מצבים שבהם חש האדם חשוף ופגיע לאין שיעור, אפילו התפילה הרשמית מוכנה להטמיע לתוכה כוחות-נגד עתיקי יומין. לקרוא את ההמשך »

על מאגיה, תפילה, ומה שביניהן. 

האמונה בשדים, רוחות ומזיקים היתה חלק בלתי נפרד מחייו של האדם בעולם העתיק, ובעצם, לא רק אז. התחושה כי יש דברים נסתרים מן העין שעלולים לפגוע בנו מוסיפה להתקיים לאורך כל התקופות והתרבויות, ובינינו, אפילו האדם המודרני לא לגמרי משוחרר ממנה. היהדות אינה יוצאת מכלל זה. אמנם על פני השטח ישנה הסתייגות מוצהרת מהעיסוק במאגיה, אך בפועל, מפתיע לגלות עד כמה נטמעו נוסחאות מאגיות במנהגים ובטקסטים יהודיים.
בכך תעסוק רשומה זו, שלמען נוחות הקריאה תתפרסם בשלושה חלקים בהמשכים. לקרוא את ההמשך »

'הנני העני ממעש' מצטנע  החזן לפני תפילת מוסף של יום כיפור. 'ראה עמידתנו דלים וריקים' מפציר הקהל בערבו של חג, ולמחרת הוא חותם את תפילת נעילה  בשירת 'עשה עמנו צדקה וחסד'. אלוהים הוא 'תומך עני ורש', בעוד שבן אנוש הוא 'מלך אביון'. מוטיב העוני שזור בתפילה לאורך יום הכיפורים כולו.
למה נבחר דווקא הדימוי של עני, על כל נגזרותיו, לתיאור האדם המתפלל?

 ההסבר הפשוט תולה זאת במצבו הנפשי הכנוע של העני. הוא מתחנן לצדקה שאינו ראוי לה ותלוי בנדיבות ליבו של הנותן. בכך הוא מקביל אלינו, המבקשים "חננו ועננו כי אין בנו מעשים". השפה העברית, שקושרת בין עוני, עינוי וענווה, מעצימה את משמעות החיבור שבין המילים.
אבל ההסבר העמוק יותר נוגע להתייחסות הערכית אל העוני. וזו השתנתה מקצה לקצה במהלך הדורות.

לקרוא את ההמשך »

כוח התפילה או התפילה ככוח?

מעשה ברב ישיש וחולה מאוד, תלמידיו המתפללים יומם ולילה שיוסיף לחיות, וקול בודד אחד שמבקש מהם להיות זהירים בתפילתם. בימי התַּנָּאים היתה זו שפחתו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה. על פי הסיפור במסכת כתובות, בהתחלה עוד ביקשה השפחה שהתלמידים יכניעו את מלאך המוות. אך דווקא היא, שראתה את הרב כבשר ודם, הבינה טוב  מהם את מצבו, וכשנוכחה בייסוריו הקשים ללא נשוא שינתה את תפילתה וביקשה 'יהי רצון שיכופו עליונים את התחתונים', הפילה לארץ כד של חרס ובנפילתו נשתתקו קולות התפילה ונסתלק רבי מן העולם.

בימינו, מי ש"הפיל את הכד" היה הרב בני לאו, לנוכח מצבו הקשה של הרב אלישיב בן ה-102 ששכב מורדם ומונשם. בשעה שבעיתונים החרדים התפרסמו מידי יום מודעות ענק המבשרות על כינוסי תפילה המוניים ומוקד טלפוני מיוחד חילק פרקי תהילים לרפואתו של הרב אלישיב, העז הרב בני לאו לכתוב בדף הפייסבוק שלו: "מתפילתה של אותה שפחה למדנו הלכה שלעתים נכון וראוי להתפלל להניח לנשמה להסתלק מן הגוף הבוגדני…אף אנו נתפלל שהרב יוסף שלום אלישיב, שחי כל חייו בצניעות ובמסירות , ימצא שקט ומנוחה ויסתלק מכל ייסורי הגוף."  אך בעוד הגמרא מביאה את הסיפור על ר' יהודה הנשיא כביקורת סמויה על עיוורונם של התלמידים מלראות את המציאות כמות שהיא, אצלנו מי שחטף את חיצי הביקורת היה הרב בני לאו עצמו, אשר כבר למחרת יצא בהבהרה לפיה   "הדברים שלי עסקו בכוונה בתפילה ולא ביקשו לערער על עצם התפילה…. דווקא בגלל כוחה ובגלל עוצמתה חשבתי לכוון את הדברים למקום צנוע יותר שלא בא לקב"ה בכוח ובתביעה אלא בהכנעה ובקבלה " .

 מהי התפילה בעיני המאמין, אם כך? האם זו משאלת לב שתקרה האופציה הטובה ביותר מבין האפשרויות הקיימות במסגרת סדרי הטבע,  או אמצעי שיש בכוחו אפילו לשנות את סדרי הטבע אם רק יתפלל מספיק חזק?

לקרוא את ההמשך »