"קודם כל תלמדי רש"י, ורק אחר-כך תתחילי לפרש לבד",
כך יעץ לי אחד המשתתפים במפגש לימוד, שבו העברתי שיעור שהתבסס על "קריאה יחפה" חפה ממפרשים. זה לא שאני מזלזלת במאות שנים של חוכמה ולמדנות, ובחלק מהמדרשים אני מגלה ממד פילוסופי ופסיכולוגי עמוק. עם זאת, יש לזכור שכל פרשנות (כולל זו שלי, כמובן), יותר משהיא מלמדת על הטקסט היא מלמדת על הפרשן עצמו, השקפותיו ותפיסת עולמו.
הפרשנים המסורתיים, שהיו כולם בעלי אמונה דתית עמוקה, התקשו לקבל את גיבורי המקרא כדמויות בשר ודם, כאלה שברזומה שלהם נכללים, לצד זכויות רבות, גם שקרים, ניאוף, בגידות ופגיעה בנשים וילדים. הדוגמה הבולטת ביותר היא כמובן אמירת חז"ל לגבי מעשה דוד ובת-שבע: "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה" ותילי-התילים של ההצדקות התאולוגיות שהם נתנו למעשיו. לכן, מעניין לבחון כיצד מתמודדים פרשנים אלו עם הסיפור הטעון של יהודה ותמר (בראשית ל"ח), שכמו נרקח במוחו של כותב טלנובלות יצירתי במיוחד. השאלה מתחדדת עוד יותר לנוכח העובדה שהסיפור מעלה על הבמה שתיים מהדמויות המשמעותיות ביותר בחיי העם היהודי – זה שהעניק לו את שמו וזו שהעניקה לו את שושלת המלוכה.
והילד הזה הוא כנעני
אחרי מכירת יוסף מתנתק יהודה מאחיו ועובר לחבל עדולם, שם הוא מתחתן עם "בת איש כנעני". לזוג נולדים שלושה ילדים – ער, אונן ושלה. גם את בנו הבכור משיא יהודה לאשה מקומית, כנענית מן הסתם.
כבר בעיה. הייתכן שיהודה ובניו נשאו נשים מצאצאיו של כנען, שקולל על ידי נוח לדראון עולם? חס ושלום. תרגום אונקלוס, ובעקבותיו כל המפרשים, הופך את החותן הכנעני ל"תגרא" – סוחר. (כן, אנחנו היהודים יודעים איך זה כשהמוצא שלך הופך להיות מילה נרדפת לאחד שעוסק בכספים). הרמב"ן מוצא פתרון אחר – כנעני כזיהוי גיאוגרפי, לא אתני. או בלשונו: "תמר היתה בת אחת מן הגרים בארץ ולא בת איש כנעני ביחוסו, כי חלילה יהיה אדוננו דוד ומשיח צדקנו שיגלה לנו במהרה מזרע כנען העבד המקולל". אז קודם תקענו את החץ – טוהר שושלת היוחסין של דוד המלך, ואז ציירנו מסביב את העיגולים.
הבטחות צריך לקיים. או שלא.
ער הבכור מתחתן עם תמר, אך בגלל שהיה "רע בעיני ה'" אלוהים ממית אותו. לפי החוק צריך הבן השני לייבם את האלמנה, כלומר להינשא לה ולהוליד עמה ילד שימשיך את שושלת האח המת. אונן, שיודע כי הילד לא ייחשב לבנו, "משחית זרעו ארצה" כדי למנוע זאת ממנה, או, כלשונם הציורית של חז"ל, "דש בפנים וזורה בחוץ". על כך נענש גם הוא במוות מיד ה' (אם כי מצליח על הדרך לזכות בחיי נצח בשפה העברית).
יהודה, מחשש שגם בנו השלישי ימות כאחיו, משתמש בסמכותו כדי לשלוח את תמר חזרה לבית אביה "עד יגדל שלה בני", אך לא פועל למימוש הנישואים.
איך מתמודדים הפרשנים עם הפרת ההבטחה? מחילים על תמר בדיעבד את הכלל של אישה קטלנית, שנקבע רק בתקופת התלמוד (מסכת יבמות). לפי כלל זה, אשה שהתאלמנה פעמיים מוחזקת כמי שאחראית למות בעליה ולכן אסור לה להינשא שוב. (למותר לציין שלא קיים כלל הפוך לגבי "בעל קטלני") זאת – על אף העובדה שהמקרא מציין במפורש שהבנים מתו בגלל חטאם-שלהם.
הרמב"ן רואה בכך, בצדק, פיתרון דחוק. אבל הזיכוי שהוא מעניק ליהודה מפוקפק לא פחות, והופך את אשמתה של תמר מאפשרות – לוודאות. לטענתו, יהודה בכלל לא התכוון להטעות אותה. שני האחים חטאו עם תמר בהשחתת זרעם בגלל שהיו בסך הכל נערים צעירים מאוד, ונפלו קורבן לאישה יפה ופתיינית. (ייחוס פריצות מינית לנשים שאינן משלנו היא טקטיקה ידועה מימי קדם ועד ימינו-אנו). הראשון מנע ממנה הריון כדי שיופיה לא יתקלקל, והשני כדי להימנע מייבום. יהודה, כך הרמב"ן, בסך הכול ביקש למנוע חטא גם מבנו הקטן והעדיף לחכות עד "שיגדל וישמע למוסר אביו".
קדשה על אם הדרך
הימים חולפים.תמר הנואשת, שעלולה להישאר ערירית, עושה מעשה נועז: היא מתחפשת לזונה, מכסה את פניה כדי שיהודה לא יכיר אותה ואורבת לו על אם הדרך, כשהוא הולך לגזוז את צאנו. יהודה אכן נופל ברשת, אבל אופס, אין-עליי-ארנק-כרגע-מקבלים-כאן-גדי-באשראי? הוא נאלץ להשאיר לה כערבון את סימני הזיהוי שלו – החותמת, המטה והפתילים. אך כשהוא מנסה לשלוח את הגדי המובטח הגברת איננה, ואיתה נעלמו גם חפציו האישיים.
גם ההליכה לזונה, בניגוד לאיסור מפורש, לא בדיוק תורמת לתדמיתו המוסרית של יהודה. מה עושים המפרשים? לגבי האיסור, הרי כתוב "לא תהיה קדשה בישראל" ותמר לא מישראל. ולגבי המעשה עצמו – נו, באמת, למה ללכלך, הרי "לשם קידושין בא עליה". יהודה האלמן ראה אשה פנויה, רצה להתחתן איתה, ובו-במקום קידש אותה בקידושי ביאה…
ושוב הרמב"ן מרגיש שזה פירוש מאולץ, ותולה גם הפעם את האשמה בטכניקות הפיתוי של תמר, שכדרך הזונות "מכסה קצת השער וקצת הפנים ומשקרת בעיניים ושפתיים ומגלה הגרון והצוואר", ובכלל, היא זאת שלקחה יוזמה "ותחזק בו ונשקה לו". טפו!
צודק מי שצודק אחרון
אחרי זה תמר נעלמת. הפעם הבאה שיהודה שומע עליה זה כשמספרים לו שהיא "הרתה לזנונים", והוא מצווה "הוציאוה ותישרף". ואז, באקט דרמטי, תמר שולפת את החותמת והפתילים שהוא השאיר אצלה כערבון ואומרת: "הכר נא… לאיש אשר אלה לו אנוכי הרה". "צדקה ממני",נאנח יהודה בהשלמה, "כי על כן לא נתתיה לשלה בני". ואז מגיע ההפי-אנד – נולדים לה תאומים, זרח ופרץ, הוא פרץ שמזרעו עתיד להיוולד דוד המלך.
רגע, מה "צדקה ממני"? גם אשה, גם ספק-כנענית וגם מופקרת מינית תצא צודקת יותר מיהודה, ועוד אחרי כל המאמצים לזכות אותו? המפרשים מגלים יצירתיות רבה בניסיונם להיחלץ מפשוטו של מקרא. אפשרות אחת היא לחלק את המשפט אחרת כדי לצמצם את צדקתה של תמר למינימום. למשל: "צדקה – ממני", היא צודקת רק בכך שההריון הוא ממני (רש"י), או "צדקה – ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני," כלומר – היא צדקה במעשיה, שנבעו ממני וממה שאני עשיתי (אבן עזרא). האפשרות השניה היא להפוך אותה מצודקת לצדקת, ובכך להעביר את הדיון מיחסים בין אנשים ליחסים עם אלוהים, ששם יש כל מיני חשבונות נסתרים. למשל מדרש חז"ל: "יצאה בת קול ואמרה: ממני ומאיתי (אלוהים) יצאו הדברים, לפי שהיתה צנועה בבית חמיה גזרתי שיצאו ממנה מלכים". או, אפשרות שמעלה הרמב"ן, שצדיקותה נובעת מכך שהיא התעקשה על מצוות הייבום, אם לא באמצעות הבן אז באמצעות האב.
ורק מפרש אחד – הרשב"ם, נכדו של רש"י, קובע בפשטות נוגעת ללב: "צדקה ממני" – יותר ממני. היא השלימה תנאי שציויתיה (לשבת בבית אביה) אבל אני לא השלמתי לה תנאי שהתניתי לה כי לא נתתיה לשלה בני".
ואם יש משהו שחסר לי היום בשיח הפרשני וההלכתי, ובחומות המתגבהות של סייגים וחומרות שמתיימרות להיות תורה למשה מסיני, זה בדיוק הקול הצלול הזה של הרשב"ם, שמישיר מבט אל הטקסט כפי שהוא, וקורא לצדק בשמו.
יהדותי למשתמש 
עניין הפרשנות לסוגיה ולדורותיה, כפי שהיטבת מאוד להציף, היא כנראה המסד שבמהות יהדותינו "המפוצלת" לשבטים, זרמים ועדות…
הייתי הולך אפילו צעד אחד קדימה ואומר כי הפרשנות (לא כולה אך וודאי חלקה הגדול) היא הניסיון למלא את הפער שבין הפשט ובין תפישת עולמו של המפרש. כלומר, לא הכתוב הוא שנדרש לפירוש, אלא המפרש.
ובהקשר זה, הקריאה: "עשה לך רב" משמעה למעשה: "עשה לך פירוש/דעה".
שאם לא כן, פירושו/תרגומו של הרטום (כמו אונקלוס בזמנו) היה מספק אותנו… לא? 🙂 🙂
מסכימה לגמרי. וזה בולט במיוחד בסיפור כמו זה, שאם אתה קורא אותו בעיניים נקיות ברור לך מה קורה בו. אתה לא מרגיש צורך בתיווך פרשני שיגשר לך על "חורים שחורים", כפי שקיים ברבים מסיפורי בראשית האחרים (קין והבל, חלום יעקב, חלומותיו של יוסף ועוד). זהו אחד הדברים שצדו את לבי בפרשיה הזאת – הפער העצום בין הסיפור הפשוט והקצר – 26 פסוקים בסך הכל, ברצף סיפורי בהיר – לבין הפלפולים המסובכים שהוקדשו לכל מילה ומילה (ורק עיקרם הובא כאן) מתוך רצון, כפי שהגדרת נכון, ליישב את הטקסט עם ההנחות המוקדמות של המפרש.
לשפרה "יישר כח"
ככה אני אוהב.להישיר מבט לכתוב,לחקור ולבדוק ולבחון ולהגיע לפרוש שמניח את הדעת
התורה היא כמו פאזל עצום שעירבבו את חלקיו ואנחנו מצווים לחבר את החלקים לכדי ציור יפה ובהיר ומבלי לדחוק-חלילה את החלקים אחד כנגד השני,אלה לשלבם יחד-כאחד
אהבתי שאהבת, בהתחשב בכך שאתה אחראי למשפט שצוטט בפתיחה, ובעקיפין לכל הפוסט הזה…
אם להמשיך את הדימוי שלך, נראה לי שמה שהמפרשים עשו במקרה הזה הוא לקחת "ציור יפה ובהיר", כהגדרתך, ולהעמיס עליו גווני גוונים שלא היו בו מלכתחילה, כדי שיהיה הרמוני יותר ב ע י נ י ה ם. האתגר שאני ראיתי הוא דווקא לחלץ את הציור המקורי, ולבדוק מה אני-עצמי רואה בו.
חשוב לציין שהפירוש של כנעני כסוחר הוא לאו דווקא דחוק, ובעל סימוכין בטקסט המקראי עצמו. במקרא ישנו קישור ברור בין כנען לרוכלים. במשל הנשר ביחזקאל י"ז הופכת כנען לבבל באמצעות היותה "עיר רוכלים".
ברור שהשימוש של אונקלוס בביטוי הוא אפולוגטי ביחס לטקסט הספציפי הזה, יחד עם זאת, לא מדובר בפיתרון קלוש וחסר בסיס, מבחינה הרמנויטית.
בלי שום קשר, רשב"ם הוא כנראה הפרשן האהוב עליי ביותר.
אתה צודק שהזיהוי של כנעני כסוחר קיים במקרא עצמו, למשל ההקבלה בישעיהו כ"ג "סוחריה שרים כנעניה נכבדי ארץ". א-ב-ל: זהו זיהוי מאוחר יחסית, מימי בית ראשון, שמופיע רק בספרים מישעיהו ואילך. (ייתכן שהוא נובע מכך שהכנענים, בדומה ליהודים, נאלצו לעזוב בשלב מסויים את מקומם המקורי ועל כן הפכו לסוחרים). להחיל אותו על הסיפור המוקדם, שבו הכנעני עדיין "יושב הארץ" הוא דרך מתוחכמת לתרץ את הפשט באמצעות שימוש בעובדה שהיתה ידועה למפרשים המאוחרים, אך לא רלוונטית לתקופת הסיפור.(בדומה לטקטיקה שנקטו בה עם "אשה קטלנית".
כשמבינים את הלוליינות הפרשנית הזאת, ברור שהעדפתך (והעדפתי) לפירוש הרשב"ם היא בהחלט עם קשר.
קצת הערות על "מעשה תמר".
1. לענ"ד תמר רק משמשת תפאורה שולית בסיפור וה"גיבור" שעליו חשב המחבר הוא יהודה אם כי הוא בודאי מוצג כאן כאנטי-גיבור ליוסף שידע לכבוש את יצרו מול אשת פוטיפר (בכלל לאורך כל סיפורי יוסף יש מתח בן יהודה ליוסף. גם "הכר נא למי החותמת…" כנגד: "הכר נא הכתונת בנך…"ואכמ"ל)
2. תמר סובלת מ"הדרה" עד כדי כך שלאחר הלידה איננו יודעים כלל מה עלה בגורלה, מעבר לכך שלא זכתה יותר ל"ידיעתו" של יהודה. האם נשארה כאלמנת קש בביתו? האם ניתנה לשלה? האם חזרה לבית אביה?
3. ואגב "הדרת נשים" שימי לב איך יהודה זיהה שהיא זונה? "כי כיסתה פניה"! עודף צניעות….
4. עוד דבר שבולט לי בסיפור הוא מוטיבים דומים מאד לסיפור רות המואביה – סבתו של דוד – וכמו שאומרים: מעשה אמהות סימן לבנות…
5. היחס המזלזל וה"עיוורון" של יהודה כלפי נשים בולט מאוד לאורך כל הסיפור: את אשתו הוא עוזב (והיה בכזיב בלדתה אותו), את תמר הוא מגרש, הוא רק קם מ"אבלו" על אשתו ורץ למצוא ניחומים בחיק זונה, את כיסוי פניה של הזונה (הוא לא קורא לה קדשה…) הוא אינו מסיר (שימי לב לניגוד הסימלי של שם המקום: "פתח עיניים" – היא מנסה לפקוח את עיניו העצומות לרווחה אך נכשלת עד הסוף). את התשלום הוא שולח על ידי חבר, את כלתו הוא שופט על סמך שמיעה אבל בלי לשמוע אותה, בלידה הוא כבר איננו (את השמות נותנת המיילדת!) .הדבר החיובי היחידי שעוד אפשר היה לומר עליו הוא שלא יסף עוד לדעתה… אכן צדיק גדול.
בקיצור יש לממשיכי דרכו בדורנו על מי שיסמוכו.
אבל כמו שכתבתי בהתחלה מטרת הסיפור היא להשחיר את פניו של יהודה כדי שיהיה ברור שהראוי לבכורה הוא יוסף – והרי אנו בתוך חטיבת הסיפורים על יוסף ועל המאבק על הבכורה – ראובן נפסל (הדודאים), שמעון ולוי נפסלים (שכם), יהודה נפסל (תמר – אם כי משתקם בשחרור בנימין), ומי נשאר???
נכון, למרות שהטענה אותה את מפנה כלפי הפרשן לא רלוונטית מבחינתו, הרי בקרב חז"ל (ואני מתייחס לאונקלוס כפירוש חז"לי במידה כזו או אחרת, לפחות מבחינת שנות החיבור) עומד העיקרון הברור של אין מוקדם ומאוחר בתורה, מה שהרי מספק להם חופש מוחלט בכל הנוגע לאינטרטקסטואליות. יותר מכך, אני מאמין שגם פרשנים מודרניים בעלי רגישות ספרותית יכולים להעלות פרשנות שכזו בנוגע לטקסט. אני לא בטוח שמדובר בלוליינות נטו. אני חושב שיש פה שילוב עדין יותר בין טכניקות פרשנות לגיטימיות לבין מניע ברור. מה גם שבסופו של דבר, אין כל סיבה לא לתפוס את הכנעני כעם של סוחרים, גם לפני כינונה של ממלכה יהודאית באיזור, גם אם אנו הולכים לפי תפיסה כרונולוגית, שלא בהכרח מייצגת את חז"ל.
הערות להערות:
לגבי כיסוי העיניים – גם המפרשים התקשו עם הקטע הזה. אפשרות אחת היא זו שמציג הרמב"ן – שימוש בגילוי וכיסוי באמצעות הצעיף לצורך פיתוי. אבל האפשרות שרוב המפרשים נוקטים בה היא שכיסוי הפנים לא היה כאן אלא דווקא כשהיתה בביתו של יהודה, ולכן לא הכיר את פניה.
ולגבי המטרה ההשוואתית של הסיפור: היא אכן מעמידה את יוסף מול יהודה, אבל בעקיפין משווה גם בין שתי הנשים שהיו מעורבות איתם – אשת פוטיפר שניסתה לפתות את יוסף ותמר שפתתה את יהודה. יש כמה וכמה נקודות השוואה: שתיהן זרות, שתיהן לקחו יוזמה ועשו שימוש במיניותן, שתיהן ניצלו את בדידותו של גבר שנמצא רחוק מביתו ושתיהן השאירו אצלן פריט אישי שלו כהוכחה.
אבל יש הבדל גדול, והוא זה שקובע את יחס המקרא – והקורא – אליהן. תמר עשתה זאת לצורך המשך השושלת, ולכן נחשבת לצדקת, בדיוק כמו רות שהזכרת, שמעשיה מזכים אותה בתואר "אמה של מלכות". לעומת זאת אשת פוטיפר סתם רצתה סקס, לא עלינו, מה שמעביר את תואר הצדיקות ליוסף, שמנע עצמו ממנה.
ועוד – כותבי הסיפור, שהם פרו-יוספיים, אכן עשו כל מאמץ להשחיר את יהודה. מה לעשות וכיום כולנו יהודאים, מה שמטיל לפתחם של המפרשים את האתגר לנקות את יהודה מכל הרפש שהושלך בו…
דווקא אשתמש במימרא חז"לית כדי להביע את הערכתי על הפוסט המצויין: "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם". יפה להסתכל על הדברים כפי שהם פשוט כתובים ואמורים, ללא פירושים מלופפים. כתבתי על זה קצת כאן (http://ohris.wordpress.com/2012/01/15/%D7%A9%D7%93%D7%99%D7%99%D7%9D/).
אבקש מחילה על הספמת הלינק…
אני חייב לציין, למרות זאת, שני דברים:
א) רש"י הוא לא תמיד ה"באד-גאי" או הפרשן המסורתי הזועף. דוגמאות מגוונות יש, אך אתן אחת אהובה עלי במיוחד: שבנא "בעל הנאה" כלשון הגמרא, כאשר רש"י מייחס זאת ישירות להעדפתו המינית, בעוד שאר המפרשים מבצעים אקרובטיקה כדי להצניע את נטיותיו המיניות של סוכן המלך הנכבד (הערכה מדוע חזקיהו לא נשא אישה?).
ב) ציינת שלא קיים "בעל קטלני". וזה נכון לפי הרא"ש והשולחן ערוך, אך הרשה לי לדקדק ולהגיד שה"חלקת מחוקק" (מפרשני השו"ע) דווקא חושש למקרה כזה בנסיבות מסויימות.
תודה גם על הפרגון וגם על ההפניה לבלוג שלך, שמצאתי בו רעיונות מחכימים ומעניינים ועוד אחזור ואקרא בו.
עם זאת, הסנגוריה שלך על רש"י לא משכנעת: הטענה שלי היתה שהמפרשים מנקים בצורה מגמתית את אבות האומה, ולא שהם מנסים לנקות את התנ"ך מפרטיקות מיניות מגוונות. אדרבא, לא פעם נראה שהם מתנפלים עליהן בחשק גדול, תרתי משמע. אפילו בפרשה זו: יש את התיאור הארוך והמפורט של הרמב"ן על דרכי הפיתוי המקובלות אצל זונות. ויש גם התייחסות של אבן עזרא לביטוי "שיחת זרעו ארצה", שבה הוא מביא את דעתו של פרשן בשם בן תמים המזרחי, לפיו היחסים לא היו "כדרך הנשים" אלא "עליו היא יושבת בארץ", ואם היא למעלה – היא לא נכנסת להריון (אם כי אבן עזרא דוחה אותו כ"פירוש שיגעון").
לרש"י מן הסתם אין בעיה עם נטיתו המינית של שבנא, מהסיבה הפשוטה שהוא לא מאנ"ש ("מה לך ומי לך פה כי חצבת לך פה קבר"). הזרים האלה, ידוע שהם שטופים בפריצות. אבל שום מפרש מסורתי לא מעז לייחס יחסים הומוסקסואליים לדוד ויהונתן, למשל, למרות שתיאור אהבתם מזמין אפשרות כזאת לא פחות מהשם "שב-נא".
על פניו הסיפור הזה היה יכול להיות הצדקה מדרשית ממש לכשלים בחוק הייבום. מעניין אם חז"ל השתמשו בו כדי להוכיח כמה ייבום עלול להחטיא. הרי זה כל הסיפור: כולם חוטאים כאן בעל כורחם כמעט, בגלל איזה חוק שבטי שכובל אותם זה לזה. עד כדי זנות הגיעו, ומוות. ודבר שני מעניין: לפי התגלגלות העניינים הגורלית, מי שתמר נועדה לו הוא לא הבן, ולא אחיו, ולא אח אחיו, אלא האב! שהוא מקדש אותה למעשה, בחסות פורטונה הערמומית, ואלוהים היה בעד, שהרי איפשר את עיבורה של תמר חרף נסיבותיו הבעייתיות.
לגבי חוק הייבום – אכן כבר בספר דברים מופיע פתרון לכשל, בדמות חליצה שמאפשרת לנתק את הקשר המאוד בעייתיהזה.
לגבי ייעודה של תמר ליהודה – יש אמנם מדרשים שמייחסים את הזיווג בינהם לכוונה עליונה. אבל אלו בעיקר מדרשים קבליים. אם מסתכלים על הסיפור שלא דרך משקפי תורת הנסתר, מה שבולט בו זה דווקא העדר ההתערבות האלוהית. בעוד שאצל ארבע האמהות אלוהים היה מעורב פעם אחר פעם בעקרותן או בהריונן, אצל תמר העקרות היא מעשה ידי אדם! מי שמונע ממנה הריון הם הגברים, לא אלוהים, ולכן גם הפתרון שלה איננו בדרך של תפילה או תביעה מאלוהים, כמו האמהות, אלא פתרון ארצי ומתוכנן היטב לפרטי פרטים:מחכה עד שיהודה יתאלמן ויהיה במשך זמן מה ללא אשה ושיהיה רחוק מהבית. מתכננת את המיקום שבו תהיה ואת הבגדים שתלבש. קל לשער שבאותה הקפדה תכננה גם את התזמון כך שיקרה בדיוק כשהיא בשיא פוריותה. הגושפנקא האלוהית היא משהו שהמפרשים מעניקים למעשיה בדיעבד, מתוך כוונה, כאמור, להכשיר את מעשיו של יהודה.
זה היה פוסט מיוחד לכבוד זה שוועדת השרים אישרה עונש מאסר ללקוחות של שירותי זנות? (-:
אכן סיפור יפה. אחד הפמיניסטיים ביותר בתנ"ך. נחמד לדעת ששושלת דוד נוצרה בעקבות אישה שלקחה את גורלה בידיה.
כיף של בלוג, שפרה.
מילים כדורבנות…
גם אני רואה בתמר גיבורה – לא בגלל ההכשר בדיעבד שהפרשנים נתנו לה, כאם שושלת בית דוד, אלא בזכות היוזמה והתושיה שהצליחו לחלץ אותה מהחיים העריריים שנכפו עליה על ידי הממסד הגברי-דתי.
ואו-טו-טו פורים – עוד דוגמה למקרה שבו אשה נדחפת לעשות שימוש במיניותה וזוכה על כך לצל"ש, כי זה טוב ליהודים.
שני הסנטים שלי:
1. אמנם הפרשנים לא תמיד להעריך את תמר ומידותיה, אבל כאן דווקא בולטים לחיוב חז"ל. רשב"י מצוטט במסכת בבא מציעא כשהוא מסיק מתמר את הכלל – "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים". מה שמראה שלפחות בעיניו היא גם מופת להתנהגות מוסרית, לפחות בכל הקשור לבחירה במלים "הכר-נא".
2. עוד שתי תמר יחזרו בעתיד – תמר שנאנסה על ידי אמנון, וחזרה "שוממה בית אביה", ואחייניתה, תמר בת אבשלום, אישה יפת מראה. נראה שתמר היא כעוף החול, השורדת תמיד. ואולי בגלל זה זכתה לתרגום בשפה המדעית כפיניקס.
שלום דני וברוך המצטרף!
להערתך הראשונה – אתה עושה אבחנה מדוייקת בין שתי הקבוצות, פרשני המקרא מול חכמי תקופת התלמוד. ההתייחסות השונה של כל אחת מהקבוצה נובעת מנקודת המוצא: בעוד שאצל הפרשנים המסורתיים הטקסט המקראי ופענוחו הם המטרה, הרי שאצל חז"ל הוא א מ צ ע י להעברת מסר חינוכי, בדגש על מצוות שבין אדם לחברו, ורבות מהאגדות התלמודיות עוסקות בשמירה על כבוד הזולת.
לגבי השניה – הקישור המטאפורי בין השם תמר לעץ התמר, שאכן קרוי בלועזית פניקס ומושווה לעוף החול הוא רעיון יפה, אך לא כל כך מתקבל על דעתי. העובדה שהשם תמר חוזר על עצמו שלוש פעמים נראית הגיונית בהתחשב בעובדה שמדובר על אותה שושלת, וסביר שהשם התגלגל מדור לדור.
"שורדת תמיד" – האמנם? לי נראה שגורלה של אף אחת מה"תמרות" לא שפר עליה, אם כי המקרא רק רומז על כך אגב הסיפור על הדמויות הגבריות שבכל אחת מהפרשות: על תמר כלת יהודה ידוע לנו ש"לא יסף לדעתה עוד", ומכאן ניתן להניח את המשך יחסו המתנכר אליה. את תמר אחות אבשלום אנו עוזבים לאחר שנאנסה בידי אמנון, כשהיא הולכת וזועקת, אפר על ראשה וכתונת פסים קרועה לגופה (וכאן הסיפור עובר למעשה הנקמה של אבשלום), ואילו על תמר בת אבשלום אנו שומעים רק אגב תיאור יופיו-שלו, ממש לפני תיאור המרד שלו בדוד. לא נותר לנו אלא לדמיין את ירידת קרנה של היפיפיה המלכותית לאחר שהמרד נכשל.
אם יש מוטיב חוזר בשלושת הסיפורים, הרי הוא נשים המשלמות מחיר כבד בעולם של התנהלות גברית כוחנית.
בלוג מעניין ויפה -הגעתי אליו בעקבות פרסום לייק לבלוג של פרסיקו, עוד סיבה ללייק (יוד סגולה…) …- הערה קטנה יהודה לא התעלם מתמר ומקידושיה/אתננה והלך לחפשה ולא לבדו כפי שכתבת והעירו טועים אחרים, אולם מששכנעו ידידו כי זונה היתה – ידידו טען שתהיה בושה ליהודה אם יחפש אחריה ויהודה לא הבין זאת לבד אם לא שחשב שאינה זונה?- החליט לנטשה לכאורה כי מלכתחילה לא ראה לקיים יחסים עם זונה אלא רצה לקבוע עמה קשר קבוע.
בוא נבדיל בין שני הדברים – תמר והאשה על אם הדרך, כי יהודה הרי לא ידע שזו אותה אחת, ולכן צריך לבחון את יחסיו עם *שתי* נשים, לכאורה. המפרשים המסורתיים, ואתה בעקבותיהם, מנסים לנקות אותו מכל רבב. פשוטו של מקרא, לעומת זאת, נוטה לכף חובה. הפסוק "ויחשבה לזונה כי כיסתה פניה ויט אליה אל הדרך ויאמר הבה-נא אבוא אלייך" מדבר בעד עצמו. קשר קבוע? חתונה? לא ממש.
דבר שני – מי שמנסה למנוע את הבושה הוא יהודה עצמו, ולא ידידו. "ויאמר יהודה תקח לה פן נהיה לבוז". יהודה בסך הכל דואג לכבודו שלא יוכתם, לכן בשלב ראשון הוא שולח את רעהו העדולמי לגבות את הערבון ולא מתלכלך בזה בעצמו, וכשהמשימה נכשלת הוא אינו משקיע יותר מאמצים בחיפוש, כדי שלא יתפרסם שיהודה מחפש אחר קדשות.
מענין ומחכים אך לא מקובל.
כחרדי (שלמד בחינוך החרדי וכנראה יודע על הנ"ך פחות מרובכם) אני מאמין במשנה הראשונה של מסכת אבות המתארת את השתלשלות העברת התורה מרב לתלמידו עד אנשי כנסת הגדולה ומשם והלאה. וזה כולל כמובן את דברי חז"ל (תנאים, אמוראים ומדרשים) ובכללם את המימרא "שבעים פנים לתורה". כך שלא המפרש הוא שמחליט את משמעות הסיפור על פי תפיסת עולמו, אלא על ידי קבלה מרבותיו. כמו כן דוד נענש על מעשה בת שבע כך שעל אף שכל האומר דוד חטא וגו' כולם מסכימים שהיה חטא השאלה היא איזה.
משה שלום וברוך המצטרף,
כבוגרת החינוך הדתי בעצמי, אני מכירה היטב את הכיוון הזה, המאמץ את הגישה הפרשנית כתורה למשה מסיני. עם זאת, קשה להתעלם מכך שברוב המקרים הפרשנות היא כלי כדי להעביר מסר לקורא, גם במחיר של "עיקום" הטקסט. עסקתי בכך ביתר הרחבה בפוסט בן שלושה חלקים, הדן בגישה הפרשנית של חז"ל. זה הלינק לחלק הראשון, וממנו ניתן להגיע לשני הפרקים הבאים:
לדעתי זה קצת טיפשי להגיד שהמפרשים "מעקמים" את הטקסט בשביל להעביר מסרים. כי כל המפרשים הנ"ל מאמינים בחוקי המוסר של התורה. והמסרים שהם רוצים להעביר זה המסרים שהתורה מוסרת ולא מסרים שהם המציאו. אז אולי אם תופסים את התורה כמכלול אחד גדול הפירושים ה"עקומים" הם כורח ולא התחמקות.
וסליחה מראש על השימוש במילה "טיפשי"
בוא נבדוק את "חוקי המוסר של התורה" כפי שהם מתבטאים בסיפור על יהודה ותמר: האם על פי הסיפור המקראי מוסרי לא לקיים הבטחות? להשאיר אשה צעירה ללא בעל וללא ילדים על לא עוול בכפה? ללכת לקדשה? הקווים המוסריים שמציב הסיפור המקראי שוללים את כל אלו בצורה ברורה. חשוב לזכור שהדמויות התנכיות מתוארות תמיד כבשר ודם, עם יתרונות וחסרונות, כדי שהקורא ילמד ויסיק גם מה *לא* לעשות. ברור שהדבר מעמיד קושי בפני חז"ל, שבימיהם המגמה כבר היתה שונה, ומכאן הכורח, כפי שהגדרת נכון, להפוך את פשט הכתוב על ראשו. ואגב, הפרשנים אינם ראשונים בכך. מגמת הניקוי קיימת כבר בתנ"ך עצמו, כאשר ספר דברי הימים, שנכתב ע"י סופרי בית דוד, משמיט באלגנטיות את כל הפרשיות מספר שמואל שאינן מחמיאות לו, כמו סיפור בת שבע, מרד אבשלום ומאבקו האכזרי בבית שאול.