ביאור חמץ

על כשרות, צניעות, ושאר ירקות

"אני יודע מה אני הולך לאכול בפסח הקרוב" כתב לי לקוח, עולה מארה"ב שגר בירושלים, "זה עתה קניתי בסופר אבקת כביסה. כשעיינתי בהוראות השימוש, גיליתי שכתוב עליה כשר לפסח. איזו הקלה לדעת שאני יכול לפזר אותה על המצות שלי בלב שקט!"

 טָרֶפֶת הפסח אינה תופעה חדשה. בכל דור ודור חייב אדם לעמוד משתאה נוכח מבול ה"חומרות" הניחתות על ראשו כאילו היו תורה למשה מסיני. חומרות דאשתקד הופכות לנקודת הפתיחה של חידושי השתא. מיטב המחשבה היצירתית מושקעת ביצירת אייטמים חדשים לתחרות זו של "איסור נולד".

אמנם כבר במאה ה-14 יצאו חלק מחכמי אשכנז, מי בתוכחה סמויה ומי בלגלוג גלוי,  נגד הבסיס ההלכתי של החמרות כמו איסורי קטניות ו"שרויה" שהונהגו בקהילות שונות. אז איך קורה שלמרות ההסברים המלומדים היקף האיסורים ותתי-האיסורים המסתעפים מהם רק הולך ומתרחב מדור לדור?

אחת, שתיים, שלוש, ניסיון

דיון בשניים על משמעות העקדה.

רועי פיטשון:

היחסים שבין אלוהים לאברהם מתאפינים לכל אורכם במאבקי כוחות, כיפופי ידיים, ויכוחים, ואפילו חוסר אמון. אברהם לא ממש סומך על אלוהים (ראי למשל מקרה הסירסור ב"אחותו" במצרים שבו הוא לא ממש סמך על ישועת השם שתבוא כהרף עין, או איך שהוא ואשתו צוחקים לאלוהים בפרצוף כשהוא מבטיח להם בן), ואלוהים לא ממש סומך על אברהם, מעמיד אותו בניסויים שונים ומקפיד בניסוחיו כדי שאברהם לא יוכל להתחכם איתו.
[שימי לב שנח "את האלוהים יתהלך". כלומר, הולך איתו יד ביד, מה שתגיד, הכל הולך. בא לך להביא אותה באיזה מבול שישמיד את כל האנושות? סבבה אח שלי, אתה הבוס, אני זורם איתך. רק תגיד לי כמה מטר רוחב וגובה לבנות את התיבה וקדימה הפועל. אברהם לעומת זאת הולך "לפני אלוהים", כלומר מציב את עצמו בין אלוהים לבין האנושות, (האנושות בכלל ואנושיותו שלו בפרט), לא מקבל בלי ערעור שום דבר, ומנסה להשפיע בכל מהלך]

בעזרת השם, תודה לאל

כוח התפילה או התפילה ככוח?

מעשה ברב ישיש וחולה מאוד, תלמידיו המתפללים יומם ולילה שיוסיף לחיות, וקול בודד אחד שמבקש מהם להיות זהירים בתפילתם. בימי התַּנָּאים היתה זו שפחתו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה. על פי הסיפור במסכת כתובות, בהתחלה עוד ביקשה השפחה שהתלמידים יכניעו את מלאך המוות. אך דווקא היא, שראתה את הרב כבשר ודם, הבינה טוב  מהם את מצבו, וכשנוכחה בייסוריו הקשים ללא נשוא שינתה את תפילתה וביקשה 'יהי רצון שיכופו עליונים את התחתונים', הפילה לארץ כד של חרס ובנפילתו נשתתקו קולות התפילה ונסתלק רבי מן העולם.

בימינו, מי ש"הפיל את הכד" היה הרב בני לאו, לנוכח מצבו הקשה של הרב אלישיב בן ה-102 ששכב מורדם ומונשם. בשעה שבעיתונים החרדים התפרסמו מידי יום מודעות ענק המבשרות על כינוסי תפילה המוניים ומוקד טלפוני מיוחד חילק פרקי תהילים לרפואתו של הרב אלישיב, העז הרב בני לאו לכתוב בדף הפייסבוק שלו: "מתפילתה של אותה שפחה למדנו הלכה שלעתים נכון וראוי להתפלל להניח לנשמה להסתלק מן הגוף הבוגדני…אף אנו נתפלל שהרב יוסף שלום אלישיב, שחי כל חייו בצניעות ובמסירות , ימצא שקט ומנוחה ויסתלק מכל ייסורי הגוף."  אך בעוד הגמרא מביאה את הסיפור על ר' יהודה הנשיא כביקורת סמויה על עיוורונם של התלמידים מלראות את המציאות כמות שהיא, אצלנו מי שחטף את חיצי הביקורת היה הרב בני לאו עצמו, אשר כבר למחרת יצא בהבהרה לפיה   "הדברים שלי עסקו בכוונה בתפילה ולא ביקשו לערער על עצם התפילה…. דווקא בגלל כוחה ובגלל עוצמתה חשבתי לכוון את הדברים למקום צנוע יותר שלא בא לקב"ה בכוח ובתביעה אלא בהכנעה ובקבלה " .

 מהי התפילה בעיני המאמין, אם כך? האם זו משאלת לב שתקרה האופציה הטובה ביותר מבין האפשרויות הקיימות במסגרת סדרי הטבע,  או אמצעי שיש בכוחו אפילו לשנות את סדרי הטבע אם רק יתפלל מספיק חזק?