על כשרות, צניעות, ושאר ירקות
"אני יודע מה אני הולך לאכול בפסח הקרוב" כתב לי לקוח, עולה מארה"ב שגר בירושלים, "זה עתה קניתי בסופר אבקת כביסה. כשעיינתי בהוראות השימוש, גיליתי שכתוב עליה כשר לפסח. איזו הקלה לדעת שאני יכול לפזר אותה על המצות שלי בלב שקט!"
טָרֶפֶת הפסח אינה תופעה חדשה. בכל דור ודור חייב אדם לעמוד משתאה נוכח מבול ה"חומרות" הניחתות על ראשו כאילו היו תורה למשה מסיני. חומרות דאשתקד הופכות לנקודת הפתיחה של חידושי השתא. מיטב המחשבה היצירתית מושקעת ביצירת אייטמים חדשים לתחרות זו של "איסור נולד".
אמנם כבר במאה ה-14 יצאו חלק מחכמי אשכנז, מי בתוכחה סמויה ומי בלגלוג גלוי, נגד הבסיס ההלכתי של החמרות כמו איסורי קטניות ו"שרויה" שהונהגו בקהילות שונות. אז איך קורה שלמרות ההסברים המלומדים היקף האיסורים ותתי-האיסורים המסתעפים מהם רק הולך ומתרחב מדור לדור? כאן נכנס הנימוק של "אין משנים ממסורת אבותינו" אפילו אם טעות בידם. הטיעון הזה ייחודי לפסח. הרי אף אחד לא יטען, למשל, ששימוש בגוי של שבת כשר יותר משעון שבת, רק בגלל שכך נהגו בעבר. אך בכל הנוגע לפסח, כל המחמיר הרי זה משובח, ולא עוד אלא שהוא הופך לסמן לפיו מתיישרים כל היתר.
מהרגע שהונח היסוד הזה, כל החמרה מחמת הספק מונחלת לדורות הבאים, והם, בתורם, מוסיפים עליה משלהם ואין לדבר סוף. די שיעלה מישהו קושיה, למשל, אם אין חשש "שרויה" במצה שאחזת בה ביד מיוזעת, וכבר יהיה מי שיתחיל לאכול מצות כשהן נתונות בשקית נילון. די שתתעורר שאלה אם אין הלחם שמשליכים הדייגים לכינרת הופך את כל מי "מקורות" לחמץ, כדי שיוולד מנהג חדש של שימוש רק במים מבקבוקים או לפחות עיטוף פתחי הברזים בבד לשם סינון המים. ומרגע שמנהג יוצא לאוויר העולם שוב אין ממנו דרך חזרה והוא הופך לדרישה אולטימטיבית.
מה הצניעות הזאת לכם
ואם התהליך הזה נשמע לכם מוכר, זה לא במקרה. קו ישר מחבר בין העיסוק האובססיבי בסילוק החמץ לעיסוק האובססיבי לא פחות בדיני צניעות, שגם הוא במגמת עלייה מתמדת. כך, לבוש או התנהגות שרק לפני דור נחשבו נורמה, היום הם כבר פריצות. קודים מחמירים שנתפסו עד לא מכבר כנחלת מיעוט קיצוני , מוצאים את דרכם לאט אבל בטוח למרכז החברה הדתית, למרות גילויי ההתנגדות: החל מהכנסת חינוך נפרד לבנים ולבנות בבתי הספר היסודיים, דרך הרחבת האיסור על שמיעת נשים ואף העמדתו כייהרג ובל יעבור, ועד אבות שאינם מורשים להשתתף במסיבת בת המצווה של בנותיהם.
למה הולכות ומתגבהות חומות האיסור דווקא בשני תחומים אלה? הרי לא שמענו, למשל, על הולדת איסורי שבת חדשים או על כשרויות מחמירות שהפכו לנחלת הכלל. מה הופך את גדרי החמץ והצניעות לטעונים כל כך? שתי סיבות לכך. ראשית הטעם החיצוני – שניהם מהווים סוג של "דתומטר" שבעזרתו יכולים מגזרים שונים למדוד את רמתם הדתית ולהתנשא על פני מגזרים אחרים (שלא לדבר על עדות אחרות).
אך ישנו טעם פנימי עמוק יותר. לא לחינם ניתן דגש רב למשמעות הרוחנית שעומדת מאחורי הניקיון הפיזי לקראת הפסח, ולדרישה לסילוק "החמץ שבלב". והנה הגענו למה שנראה לי כשורש העניין: הסכנה שהחטא עלול להתגנב מהעולם הגלוי אל העולם הפנימי. כמו אותו חמץ שפירור מיקרוסקופי ממנו יכול להרוס את כל הכשרות שהושגה בעמל ויזע, כך גם יצר הרע, אותו דמון אורב, שרק מחכה להזדמנות להתגנב אל מחשבתו של האדם ולהשחית אותה. הנה כבר יש מי שמציע, בתשובה לשאלה שהופנתה אליו, נוסח תפילה לביטול מחשבות רעות, שבו נאמר במפורש "ויהיה כוח ביטול זה קיים ומועיל על פי דין התורה הקדושה כדין ביטול החמץ קודם חג הפסח". (לא בכדי מציינת השואלת הנבוכה כי חיפשה בסידור דף-דף ולא מצאה את הנוסח. התפיסה הקתולית של "חטא שבמחשבה", על כל רגשי האשמה והפחד המתלווים אליה, נכנסה ליהדות בדלת הראשית רק בעשורים האחרונים, והפכה לפופולארית במיוחד בדרשות האש-וגופרית של המחזירים בתשובה למיניהם).
"הנה זה עומד מאחורי כתלינו מציץ מן החרכים" אנו קוראים בפסח בשיר השירים. אך בלהט הכשרות המתהפכת הופך הפסוק היפה הזה מהזדמנות – לאיום. החמץ, הפיזי או המטפיזי, עלול לצוץ מבין הסדקים בכל רגע, בכל מקום. זה מה שמגביר את המאמץ הסיזיפי לסלק אותו, ובכך, בהפוך-על-הפוך, מעלה את חשיבותו לדרגה עליונה.
____________________________________________________________________________
סקירה ביקורתית על כל ה"חומרעס" למיניהן – כאן
וכאן האפיקומן.
אין מפקד ללא פקודות, אין מנהל ללא החלטות, אין שופט ללא פסיקות…. ואין רב ללא איסורים.
הצורך בחיזוק המנהיגות הוא שדוחף להכביר חוקים/איסורים/החלטות/פקודות.
נדמה לי שהיה זה הרב גורן זצ"ל האחרון שפסק פסיקה משמעותית מ ק ל ה לשעתה (התרת עגונות ששת הימים).
שוו בנפשכם כיצד היה פוסק הרב גורן היום בהסוגיות עגינות שונות והזויות מבית מדרשם של בתי הדין הרבניים? … לתחושתי, הסרט "מקודשת" שסקר את הסוגייה הכואבת הזאת לפני מספר שנים (כשאחייניתי רעות גיאת השקיעה מרץ רב בנושא), לא היה בא לעולם.
לדעתי, עניין זה הוא הגרעין המשמעותי ביותר עליו נשענת כל סוגיית המיאוס המתפתח בעולם החילוני כלפי זה הדתי.
אם להמשיך את המשל שלך, אלו לא רק הפקודות עצמן אלא גם "רוח המפקד". וזו גורסת קידוש ללא פקפוק של מנהגים. ראה למשל כאן: http://upload.kipa.co.il/media-upload/tzohar2/tzohar212005-492011.PDF
משפט המפתח המדהים במאמר הוא זה: "אנו יודעים שיש השגחה על עם ישראל, ואם יש השגחה על דברים פיזיים, בודאי שיש השגחה על עולמו הרוחני של עם ישראל. מנהג שהקובע והנוהג בעם ישראל, הוא בסופו של דבר רצון ה'". כלומר : כל תקנה שהונהגה בידי רבני אותו דור נובעת מתוך השגחה אלוהית! ואם זו התפיסה, אין להתפלא על שלילה של כל חשיבה ביקורתית על משמעות מנהגי העבר, כאשר כל מי שמעז להשמיע קול אחר מוקע – ומוקא – במילת הגנאי הקטלנית ביותר "רפורמי". במצב כזה, מי הוא שיערער על נחיצות הכשרות של אבקת כביסה?!
בקשר לחומרות, תקנתא לתקנתא לא שמענו. אני כ"כ מזדהה עם ה"דתומטר" שהגדרת. כמה יזע יש להשקיע בכדי להבדיל בין הלכה לחרדיות. אם ניקח לדוגמא את שגעון הכשרויות למינהם. הרי אוכל הוא הבסיס להכול – עם הבן האדם איתו את אוכלת, בסופו של דבר גם תתחתני. לכן התיחסו בכובד ראש בקשר לסעודות עם גויים שמא נבוא להתחבר איתם. באופן כואב, הבחור מויז'ניץ שאוכל כשרות X לא יוכל להתחתן עם הבחורה מבני עקיבא שאוכלת כשרות Y – והנה יצרנו שני מחנות, בעזרת כלי הלכתי – כשרות.
כ"כ אירוני שאנחנו מפטירים בשבת הגדול במלאכי שזועק "האותי אתם קובעים?!".
אוי!
אם אני הייתי צריך להתחתן עם כל מי שאכלתי איתו…
הופ, ידיעה עדכנית בעניין הדתומטר (או, אולי, עדתומטר)
http://hiddush.org.il/ArticleItem.aspx?aid=3259
[…] בעיקר בכל הקשור לטַרֶפֶת הפסח האשכנזית, עליה כתבתי כאן, ובהרחבה הגורפת בדרישות מבתי עסק. בתחום הצניעות מייאש […]