בשקט בשקט, מתחת לרדר התקשורתי, הצליחה הכנסת לפני צאתה לפגרת הקיץ להעביר בקריאה טרומית הצעת חוק המאפשרת לפטור ישיבות מנגישות לנכים. ההצעה הוגשה דווקא על-ידי שני חברי כנסת חרדים – משה גפני מיהדות התורה ויצחק כהן מש"ס. קל לשער את גודל המהומה שהיתה קמה לו היה פוליטיקאי חילוני מעלה הצעה שכזו. לא פחות מקוממים הם הנימוקים שבהם נתלים השניים: ראשית, הם טוענים, יש ישיבות שבהן לומדים רק תלמידים בודדים. שנית, הרי לא בכל ישיבה יש נכים.  חובת הנגישות תעמיס על הישיבות נטל כלכלי כבד מנשוא שעלול אף להוביל לסגירתן, רחמנא לצלן. על כך יש לענות: אם הסוגיה היא כלכלית, מלכתחילה אין להתיר הקמת ישיבות למספר מצומצם של תלמידים. ואם הטענה היא שאין צורך בנגישות בישיבות שאין בהן נכים, כבר אמר רבנו אורי זוהר: "הפוך, גוטה, הפוך!" אם יהיו סידורי נגישות בכל הישיבות, ילמד כל נכה בישיבה המתאימה לו, ללא אילוצים ופשרות.
אך מעבר לעניין הספציפי, הצעת החוק מצביעה על בעיה עמוקה יותר והיא – יחס היהדות לנכים.

אם נכים – לא נחשבים
המקרא וההלכה מלאים חוקים ותקנות העוסקים בהגנה וסעד למגזרים מוחלשים מבחינה חברתית ו/או כלכלית: גרים (הפועלים הזרים של ימי התנ"ך), אלמנות ויתומים שאין מי שיפרנס אותם, עבדים ושפחות, עניים, ואף בני שבט לוי שאין להם נחלה משלהם. כל מיגזר ומיגזר נמנה בשמו פעמים רבות זוכה לציוויים מפורשים, הן לגבי הקשיים שאסור להערים עליו והן לגבי העזרה שצריך לתת לו.  כך, למשל,"וּבָא הַלֵּוִי… וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ" (דברים יד 29), או על דרך השלילה -"לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן" (דברים טו 7).

ורק מיגזר אחד בולט בהיעדרו – נכים ובעלי מום. הציוויים והדיונים ההלכתיים הנוגעים אליהם מתייחסים כמעט כולם לחובות או פטורים המוטלים עליהם: כהן בעל מום מנוע מלהשתתף בפולחן במקדש.  פיסח פטור ממצוות עליה לרגל. חרש נמנה לצד "שוטה" ו"קטן" עם בעלי מעמד הלכתי נחות (אם כי כיום יש מגמת שינוי בנושא זה). אך בכל הנוגע ליחס הסביבה אליהם – דממה כמעט מוחלטת. רק שני פסוקים בכל התנ"ך עוסקים בכך: "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (ויקרא יט 14), ומקבילו מספר דברים "אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ" (דברים כז,18). אפילו המעט הזה עוסק רק במה שאסור ולא בדברים שצריך וראוי לעשות. ואם לא די בכך, הרי שמרבית המפרשים, וחז"ל בעקבותיהם, פרשו פסוקים אלה באופן אלגורי כאיסור להכשיל אדם או לגרום לו לעבירה, ולא על פי פשט הכתוב.

 חשבון נפש וחשבון כיס
השתיקה הזאת מתמיהה. האם ההתייחסות לנכים היא כה שוויונית עד שהתנ"ך לא מצא לנכון להחריג אותם כקבוצה? קשה להאמין. סביר יותר כי בהשראת התפיסה הנפוצה בעולם העתיק הנכות נתפסה כסוג של עונש אלוהי. הד לכך ניתן למצוא בסיפור כיבוש ירושלים על ידי דוד, וההתייחסות אל העוורים והפסחים כגורם מחליש ונחות – בפועל או באופן מאגי: "וַיֹּאמֶר לְדָוִד לֵאמֹר לֹא תָבוֹא הֵנָּה כִּי אִם הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים…וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא כָּל מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר וְאֶת הַפִּסְחִים וְאֶת הַעִוְרִים שְׂנֻאֵי נֶפֶשׁ דָּוִד עַל כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת" (שמ"ב ה 5-6).

התפיסה הזאת חלחלה גם להלכה, ועל פיה יש לומר על מי שהפך לנכה  ברוך דיין האמת . כן, בדיוק אותה אמירה של צידוק הדין שנאמרת על המת. בשני המקרים מדובר על חשבון שמיימי שנשגב מבינתנו. העוני, לעומת זאת, הוא אנושי. במקרים מסויימים הוא אפילו נחשב לאות כבוד, כפי שיעידו הסיפורים הידועים על הלל הזקן או על רבי עקיבא. ככזה, הוא מזכה בכל החסד שאנחנו מסוגלים להעניק.

הסבר אחר להבדל ביחס לנכים מול היחס עניים הוא אפשרות היישום. את העמדה המוסרית שצריך לסייע לנחשלים מבחינה כלכלית אפשר בקלות לתרגם למצוות מעשיות: להשאיר להם מתנובת השדה והכרם, להפריש להם מהמזון או לתרום כסף לצדקה. אך כיצד נדרוש "נכסים" מופשטים כמו יחס מכבד וקבלת השונה? את אלו אי אפשר למדוד או לנסח בכללים ברורים. כל מה שיש בידינו הוא עקרון יסוד על פיו כל בני האדם נבראו בצלם אלוהים, ולכן זכאים ליחס שווה. אבל עם עקרונות כלליים לא הולכים למכולת. גם לא לישיבה.

כנגד כולם?
בעוד הצעת החוק עוברת בשקט תקשורתי, עלה לכותרות אירוע אחר מעולם הלימוד: סיום הש"ס. למי שאינו בקי נסביר כי מדובר ביוזמה שהחלה לפני 90 שנה, וזכתה להצלחה אדירה המקיפה כיום מאות אלפי אנשים בכל רחבי העולם. הרעיון הוא להצמיד לכל יום בשנה דף גמרא אחד, המשותף לכל קהילות הלומדים. סיום מחזור הלימוד של 2,711 הדפים מתרחש אחת לשבע וחצי שנים, ונחשב למאורע חגיגי במיוחד. המחזור שהסתיים זה עתה צויין בעשרות אירועים. בכל הטקסים והנאומים שנישאו ברמה חזר ועלה מוטיב אחד: החשיבות המרכזית של לימוד התורה. שוב ושוב צוטטו דברי הרמב"ם: "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור, בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו… שנאמר: והגית בו יומם ולילה".(הלכות תלמוד תורה א, ח).
שיהיה ברור: הרמב"ם לא מדבר על לימוד תורה נטו, בלי לעבוד, דבר שהוא התנגד לו בחריפות רבה. מה שהרמב"ם לומד מהפסוק "והגית בו יומם ולילה" הוא את חובת לימוד התורה בכל גיל ובכל מצב אנושי – בבריאות ובחולי, בעושר ובעוני, ואפילו על ערש דווי: "עד אימתי חייב ללמוד תורה? עד יום מותו שנאמר: ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח" (הלכה י).

"בין שלם בגופו בין בעל יסורין", שמעתם? זו לא חוכמה לנופף בדברי הרמב"ם, ובה-בעת להציב מכשולים בפני אותו 'בעל ייסורין'. אי אפשר לחבר בין העיקרון הנעלה של לימוד תורה בכל מצב לבין  הצעת חוק המתנערת ממי שמתקשה בכך בגלל נכותו.
"ותלמוד תורה כנגד כולם"? בואו נתחיל עם תלמוד תורה בעד כולם.

________________________________________________________________________
ועוד בעניין לימוד תורה לכל: לאחרונה התוודעתי ליוזמה מקסימה של רות קלדרון, מייסדת עלמא – לימוד משניות חופשי ברשת. ברוח הלוח, התחלנו כעת את מסכת 'ראש השנה'. מדי יום רות מעלה לדף הפייסבוק שלה משנה אחת,  והגולשים דנים עליה בפרשנות חופשית, כשכל אחד מביא את מטעני הידע וההבנה שלו. שילוב יצירתי מרתק בין תוכן מסורתי לכלים מודרניים, בין חוכמת הדורות לחוכמת העכשיו.