אפוקליפסה אחר-כך

"עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה
מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעֹל
אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה
לֹא כְלוּם מִתְּמוֹל,
מָחָר – הַכֹּל".
(מתוך "האינטרנציונל")

הרעיון של החרבת העולם המקולקל "עדי יסוד" והקמת עולם מתוקן במקומו אינו חדש. הוא מלווה את התודעה האנושית מראשיתה ומשתקף כבר במיתוסים הקדומים על היווצרות העולם. רבים מהם מתארים את תולדות היקום כשורה של מאבקים בין אלים שונים, כשכל ניצחון או תבוסה משנים את הסדר הקוסמי מקצה לקצה. כך למשל בסיפור הבריאה הבבלי אנומה אליש, הדור החדש של האלים הורג את תיהמת, האלה הקדומה שהולידה את כל כוחות הטבע, ושני חלקי גוויתה משמשים ליצירת הים והשמיים של העולם החדש. הד לתפיסה זו נמצא במדרש בראשית רבה המתייחס לביטוי החוזר ונשנה ויהי ערב ויהי בוקר– "מלמד שהיה הקב"ה בורא עולמות ומחריבן, עד שברא את אלו" (ב"ר ג', ט).

גם במקרא מופיעים ארועים כאלה של אתחול מנקודת האפס, שהדרמטי ביותר מביניהם הוא המבול. אלא שיש בהם חידוש. נוסף אליהם הממד המוסרי. על פי היהדות, מה שעלול לגרום להחרבת העולם אינו מריבות או גחמות של האלים, אלא השחתה מוסרית של האדם. יש מצבים של קלקול מידות כל-כך קיצוני, עד שהתיקון כבר אינו אפשרי. "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ:  קֵץ כָּל-בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם… וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת-הַמַּבּוּל מַיִם עַל-הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר-בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (בראשית פרק ו'). מכאן ואילך עובר עיקרון זה כחוט השני בסיפורי התורה, בדברי הנביאים ובספרות החוכמה המקראית: לא אנו תלויים בגורל העולם, אלא גורל העולם תלוי בנו.

 סיפור הורס
נח נבחר להתחיל את האנושות מחדש. אך מהר מאוד צצים שוב הקלקולים, שמגיעים לשיאם בבניית מגדל בבל. אלוהים, מצידו, מחליט לזנוח את פרוייקט תיקון האנושות בכללותה ולהתמקד מעתה באברהם ובזרעו, תוך הבטחה שהיא גם ייעוד: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ… וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב 3).

אלא שגם מבני העם הנבחר הוא לא רווה נחת. הוא רק סיים להוציא אותם ממצרים תוך מפגן מרשים של אותות ומופתים וכבר הם יוצרים לעצמם עגל זהב ומכריזים "אלה אלוהיך ישראל". אלוהים בזעמו פונה שוב למסלול המוכר – להרוס הכל ולהתחיל מחדש, כשהוא מבטיח למשה באותן מילים כמו לאברהם לפניו – "וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (שמות לב 10). אך הפעם משה מצליח לעצור את המחזוריות הקבועה של הרס ובניה, תוך שהוא משתמש בשני נימוקים שמוכרים לנו מתחום הדינמיקה המשפחתית: הראשון – לא נעים, מה יגידו בשכונה: "לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". והשני – אחרי הכל, משפחה זו משפחה, והרי כרתת ברית עם אבותינו והבטחת להם ארץ והמשכיות. ואכן, "וַיִּנָּחֶם יְהוָה עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ" (שם, 14). ה"וינחם" הזה, שמצלצל לנו מוכר, מרמז שלא רק דברי משה הם שגרמו לשינוי. הרי זה בדיוק אותו הפועל ששמענו לפני המבול: "וַיַּרְא יְהוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם, וַיִּנָּחֶם יְהוָה כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ". וכך אנו נזכרים בשבועה האלוהית שלאחר המבול ובסיבה שניתנה לה: "לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו". אם טבע האדם להיסחף אחר יצריו, ממילא האתחול החוזר ונשנה הוא חסר תועלת, כי גם הדור הבא יגיע לאותה נקודה. עצם השאיפה ליצור חברה אנושית אידילית כבר טומנת בחובה את זרעי הכישלון, וההיסטוריה המודרנית מספקת דוגמאות למכביר.

חכו-חכו שאבא יבוא
ובכל זאת. כשאתה עומד חסר אונים מול מציאות פרובלמטית שאינך מצליח לשנות, יש קסם רב באופציה  של התערבות כוח עליון, שיעניש את הרעים, יתגמל את הטובים ויעשה כאן סדר אחת ולתמיד. אלא ש'רעים' ו'טובים' זה עניין של נקודת השקפה. כך, למשל, עולה מדברי הנביאים שבתקופת בית ראשון היתה ציפייה עממית רחבה לקראת מהלך גורלי על-טבעי המכונה יום ה', שינקום סוף-סוף בכל האויבים מבחוץ. הנביא עמוס היה הראשון לקלקל את השמחה, בכוונו את האצבע המאשימה כלפי פנים דווקא: "לָמָּה-זֶּה לָכֶם יוֹם יְהוָה, הוּא-חֹשֶׁךְ וְלֹא-אוֹר… שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי חַגֵּיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּעַצְּרֹתֵיכֶם.  כִּי אִם-תַּעֲלוּ-לִי עֹלוֹת וּמִנְחֹתֵיכֶם, לֹא אֶרְצֶה" (עמוס ה 18-20). יום הדין העתיד לבוא יהפוך את סדרי העולם וישמיד את כל הרשעים, מהגויים ומישראל גם יחד. קיום הפולחן הדתי לא ימנע זאת. הסיכוי היחיד להינצל הוא השמירה על ערכי היסוד של דת ישראל – התנהגות מוסרית, יחסים הוגנים בין אדם לחברו ומחוייבות לחלשים ולנזקקים. גם בדברי נביאים שאחריו מורגשים התסכול והיאוש מהרמה המוסרית של העם, עד שיום ה' מסתמן כמוצא היחיד. קשה שלא לחוש בנימת השמחה לאיד כשהם מפרטים את כל הדברים הנוראיים שיקרו ביום ההוא: "אֲהָהּ לַיּוֹם כִּי קָרוֹב יוֹם יְהוָה וּכְשֹׁד מִשַׁדַּי יָבוֹא"  (יואל א' 15); "יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל… לְפָנָיו אָכְלָה אֵשׁ וְאַחֲרָיו תְּלַהֵט לֶהָבָה" (שם ב 2-3)  "קָרוֹב יוֹם יְהוָה הַגָּדוֹל, קָרוֹב וּמַהֵר מְאֹד קוֹל יוֹם יְהוָה, מַר צֹרֵחַ שָׁם גִּבּוֹר. יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא, יוֹם צָרָה וּמְצוּקָה" (צפניה א 14-15); "כִּי-הִנֵּה הַיּוֹם בָּא  בֹּעֵר כַּתַּנּוּר, וְהָיוּ כָל-זֵדִים וְכָל-עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ, וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת" (מלאכי ג 19).

אנחנו עוד נראה את הימים האחרים
ורק לילדים הטובים מגיע פרס בסוף. אמנם חלק מהנביאים נעצרים בשלב ההרס והחורבן, אך בזיכרון הקולקטיבי חרותים דבריהם של אלו שהרחיקו אל היום-שאחרי, אל העולם החדש של אחרית הימים. והפעם – בגירסת אל-כשל. אם "יצר לב האדם" הוא שמכשיל פעם אחר פעם את האנושות בניסיונותיה להתרומם, הפתרון היחיד הוא להסיר אותו. המודל נקבע כבר בספר דברים:  גאולה פיזית ולאחריה מהפך מהותי בטבע האדם ואהבת האל בילט-אין: "וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ,  וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, שָׁמָּה…וּמָל ה´ אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה´ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ". (דברים ל 6). פיתוח הרעיון הזה אצל הנביאים לובש פנים מגוונות. חלקם חוזרים עליו כמעט באותה צורה ובמילים דומות: "הִנְנִי מְקַבְּצָם מִכָּל-הָאֲרָצוֹת, אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם…וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְדֶרֶךְ אֶחָד לְיִרְאָה אוֹתִי" (ירמיהו לב 39); "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן-הַגּוֹיִם, וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל-הָאֲרָצוֹת… וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם"  (יחזקאל לו 24-26). אחרים מרחיבים את החזון למעגלים נוספים:  הוא יכול לחול לא רק על ישראל אלא גם על הסביבה המקיפה אותו – "וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם-עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן-הָאָרֶץ… וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת-יְהוָה" (הושע ב 20-22).  הוא יכול להקיף גם עמים אחרים, כמאמר הנבואה המופיעה הן בישעיהו והן במיכה "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים…וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְהוָה אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו", והוא יכול אפילו לחול על טבע העולם כולו, שיתמלא חסד ואהבת האל, כדברי הנבואה המפורסמת של ישעיהו: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם… לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְהוָה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים".

אין רעים אין פיגועים
נבואות אחרית הימים נבדלות זו מזו בסגנונן ובפרטיהן, אך כולן חולקות את העיקרון הבסיסי: המעטים שינהגו כראוי יגיעו אל שלב הגאולה,  ויזכו ב'לב חדש'. וכאן טמון הפרדוקס המובנה של הגאולה. כרטיס הכניסה אל הארץ המובטחת הוא הבחירה בטוב: "שִׂנְאוּ-רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב…אוּלַי יֶחֱנַן יְהוָה אֱלֹהֵי-צְבָאוֹת שְׁאֵרִית יוֹסֵף" (עמוס ה 15). אך השימוש בכרטיס הזה הוא חד-פעמי. ברגע שעברת את שערי הגאולה אתה מאבד אותו לנצח. כי בעולם שאין בו רוע נשללת מהאדם זכות הבחירה.

איך פותרים את הפרדוקס? הרמב"ם והרמב"ן מייצגים שתי גישות מנוגדות. הרמב"ם מבטל את הקושי בטענה שחזון אוטופי דוגמת זה המשורטט בישעיהו הוא משל בלבד: "אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג, וזה שנאמר בישעיה 'וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ' – משל וחידה…וכן כל כיוצא באלו הדברים בענין המשיח הם משלים" (רמב"ם הלכות מלכים פרק יב הלכה א).

לפי הרמב"ן בדיוק להיפך. האוטופיה הזו היא-היא האידיאל לעתיד לבוא. מלכתחילה, אומר הרמב"ן, נברא האדם כשעשיית הטוב היא חלק ממנו, והוא מקיים אותה ממש כשם שגרמי השמיים ממלאים את תפקידם, ללא שאלה של העדפה או בחירה. האכילה מעץ הדעת קלקלה את המצב הזה: "והנה אחרי אכלו מן העץ היתה בידו הבחירה וברצונו להרע או להטיב בין לו בין לאחרים וזו מדה אלהית מצד אחד ורעה לאדם בהיות לו בה יצר ותאוה" (רמב"ן בראשית ט 9). אחרית הימים תחזיר את המצב לקדמותו:   "…אבל לימות המשיח, תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל… וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון" (רמב"ן דברים ל 6).

איזו משתי הגישות נעדיף?
מצד אחד, בזוכרנו לאלו תהומות יכול לדרדר אותנו הטבע האנושי, מפתה לחשוב שהשינוי יהיה אכן אמיתי ולא רק אלגוריה מתוחכמת. מצד שני מתגנב הספק: הבחירה החופשית היא המבדילה בינינו לבין שאר הנבראים, והופכת אותנו ל'צלם אלוהים'.
לפי הרמב"ן, אמור האדם לבחור בדרך שתוביל אותו – מרצון ומדעת – למצב  הראשוני של חוסר בחירה. האמנם אנחנו נדרשים לעשות את כל הדרך רק כדי לחזור שוב אל אותה נקודת התחלה?