בחלק הקודם ראינו איך התיאורים התנכיים לגבי דמותו של אלוהים והקשר שלנו איתו הושפעו מהנסיבות ההיסטוריות. בחלק הזה נגלה שאותו עיקרון ממשיך ופועל גם על הטקסטים וספרות המחשבה היהודית שלאחר חורבן בית שני – נוסח התפילות והברכות, מדרשים ואגדות.

התחלנו את הדרך כבניו של אלוהים ביציאת מצריים, בה נשא אותנו כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא-אִישׁ אֶת-בְּנוֹ. בהמשך הפכנו גם לאשת נעוריו – תיאור ששורשיו בנאום משה לפני הכניסה לארץ והוא הולך ומתבסס בדברי הנביאים. וכך הגענו בסוף החלק הקודם אל הנקודה שבה אלוהים וישראל מצויים בעיצומה של מערכת יחסים כפולה, מיטלטלים בין אהבת אב לבנו לבין קנאת בעל לרעייתו, כאשר קנאה זו הולכת ונעשית הצד הדומיננטי. המודל שהוטבע בספר דברים – לֹא תֵלְכוּן אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים…כִּי אֵל קַנָּא יְהוָה אֱלֹהֶיךָ – הופך בדברי הנביאים לשורת תיאורים בוטים של ישראל כאשה בוגדנית והעונשים האלימים שהאל-הבעל מטיל עליה.

במפתיע, הרטוריקה העוצמתית הזאת, שהיתה נפוצה כל-כך לאורך מאות שנות נבואה, נעלמת בבת אחת לאחר חורבן בית שני. מדוע?

התשובה טמונה, כאמור, בהשפעת הנסיבות ההיסטוריות על עולם הדימויים.

כזכור, הדימוי הזוגי נוצר ערב הכניסה לארץ, כנגד השפעה אפשרית של פולחנים זרים. על פי דימוי זה, אלוהים הוא בן-הזוג הבלעדי, וכל שאר האלים הם מאהבים להם מפזרת האשה-ישראל את חסדיה. ופתאום  – אין מאהבים יותר! אלי העבר שאיתם בגדה ישראל שקעו במהירות בדורות שלאחר חורבן הבית, עם עלייתה של הדת החדשה – הנצרות. אין יותר עֵגֶל שֹׁמְרוֹן ואין עֹנְנִים כַּפְּלִשְׁתִּים, נעלמו גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם ונשכחו בָּמוֹת הַתֹּפֶת. בהעדרם, דימוי הבגידה איבד לא רק את האפקטיביות שלו, אלא גם את השורשים שמהם הוא ניזון.

בנים חורגים לאלוהים
האם כעת נוכל עכשיו לשוב ולהיות רק בניו של אלוהים? אז זהו, שלא ממש. אם קודם היו לאלוהים מתחרים על תפקיד הבעל, הרי שכעת לנו יש מתחרים על תפקיד הבן האהוב. הנצרות אמנם סילקה את המאהבים מהדרך, אך בד-בבד יצרה בעיה חדשה: בגלל יחסה המסתייג מכל מה שקשור במיניות, היא ויתרה מראש על דימויי חדר המיטות לטובת חדר הילדים. בהתאם, עוצבה המערכת התיאולוגית הנוצרית כולה על פי עולם המושגים המשפחתי – אב, בן, אם קדושה. גם לעם ישראל יש תפקיד במערכת המשפחתית הזו, אך על דרך השלילה. הוא הבן הבכור שסרח ואיבד את אהבת אביו לטובת האח הצעיר והטוב ממנו. אפילו בתחרות בין נביאי שתי הדתות ישו זוכה לקירבה גדולה יותר לאב – הוא בנו הישיר של אלוהים, בעוד שמשה הוא רק משרתו הנאמן.

מלך מלכי המלכים
לא רק שתפקיד הבן כבר אינו ייחודי לנו, הוא גם מתקשה לספק את תחושת הביטחון והנחמה, שהיא מרכיב חשוב באמונה. במציאות המוכה שאחרי חורבן בית שני, היהודים פזורים בגלות, נרדפים ונתונים לחסדיהם של השליטים המקומיים. אל מול המציאות הזו, אין די בדמותו הרחומה של אב מחבק. מתעורר הרצון לחסות בצילו של שליט משלנו, שיהווה כוח נגדי רב-עוצמה ולא רק ינחם אותנו. וכך, לצד הדימוי של אב ובנים תתבסס מערכת יחסים נוספת, שתחליף את הזוגיות האינטימית של פעם – מערכת של מלך ונתינים. במערכת זו מתפקד אלוהים כסופר-מלך, שליט כל יכול, העומד מעל כל מלך בשר ודם, ואנו עבדיו.

אמנם הדימוי של אלוהים כמלך אינו חדש לגמרי – הוא מופיע פעמים רבות כבר במזמורי תהילים, בהם  אלוהים הוא "מֶלֶךְ הַכָּבוֹד ";"מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל אֱלֹהִים";"מֶלֶךְ עוֹלָם וָעֶד" ועוד. אלא שמתוך ההקשר ברור שהתואר "מלך" בתהילים מבטא את תפארתו וכוחו של האל ולא את יחסי הגומלין שלנו איתו. ואילו כעת יש לתואר הזה גם השלכות מעשיות הדדיות. אלוהים הוא לא רק אדון כל העולם, אלא גם המלך הפרטי שלנו. בתור שכזה, אנו מחויבים לחלוק לו כבוד והכנעה, אך בה-בעת הוא מחויב לפעול למעננו.

קשר כפול
ועדיין, הוא אבינו. למערכת יחסים כפולה, כפי שכבר ראינו בחלק הקודם, יש יתרון ברור. היא מכסה את כל האפשרויות. אלא שעכשיו הכיוון התהפך – לא עוד הדרישות של אלוהים מאיתנו, להיות בנים מסורים ו/או אשה נאמנה, אלא הציפיות שלנו מאלוהים. אנחנו גם רוצים שהוא ירחם עלינו כמו אב על בניו וגם שיפעל עבורנו כשליט רב-חסד.

 ושוב הדימוי החדש הוא שהופך לדומיננטי. מכאן ואילך, הנוסח הממוסד של הברכות והתפילות יופנה אל המלך, בין אם כדי לשבח אותו על מעשיו ובין אם לבקש את עזרתו. יומו של המאמין זרוע בברכות לאֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, ותפילתו רצופה בפניות לאלוהים המלך, החל ממודֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, בפוקחו את עיניו בבוקר, ועד  הַשְׁכִּיבֵנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ לְשָׁלוֹם, וְהַעֲמִידֵנוּ מַלְכֵּנוּ לְחַיִּים, בלכתו לישון. הוא יכניס את השבת עם מֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ויוציא אותה עם ה' הוֹשִׁיעָה, הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְּיוֹם קָרְאֵנוּ.

דמות האב תישמר לאותן תפילות וברכות שיש בהן בקשה לחסד ורחמים, כמו  "אֱלהֵינוּ אָבִינוּ, רְעֵנוּ זוֹנֵנוּ פַּרְנְסֵנוּ וְכַלְכְּלֵנוּ" שבברכת המזון, או "אָבִינוּ הָאָב הָרַחֲמָן, הַמְרַחֵם רַחֵם עָלֵינוּ" שבקריאת שמע. בנוסף, דמות האב היא הכתובת לכל יחיד או קבוצה שרוצים לשפוך את הצרות והמצוקות ולבקש להן פתרון: החסידים היוצאים להתבודד ולקרוא 'טאטע!' היוצא מן הלב; החרדים בעצרות תפילה המוניות כנגד או בעקבות גזרות שונות, ולהבדיל – יהודי אשכנז, המתפללים בכל שבת את תפילת אב הרחמים, שחוברה לזכר הנרצחים בפרעות מסע הצלב הראשון וקוראת לאלוהים לנקום את דמם.

אבינו מלכנו
לצד השימוש הנפרד, פה ושם משובצים בתפילה ביטויים הכורכים את האב והמלך יחדיו, ומזכירים – לאלוהים ולעצמנו – את כפל הפנים שבו. יותר מכל בולט הדבר בתפילות הימים הנוראים. אל מול אימת יום הדין יש צורך להעמיד לצידנו את כל הסנגוריה האפשרית. לכן אנחנו מבקשים מאלוהי המשפט לדון אותנו –
אִם כְּבָנִים אִם כַּעֲבָדִים.
אִם כְּבָנִים  – רַחֲמֵנוּ כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים,
וְאִם כַּעֲבָדִים – עֵינֵינוּ לְךָ תְלוּיוֹת עַד שֶׁתְּחָנֵּנוּ וְתוֹצִיא כָאוֹר מִשְׁפָּטֵנוּ
("היום הרת עולם" מתוך תפילת ראש השנה).

 מסיבה זו, הופך הצירוף אבינו-מלכנו למנטרה המרכזית של תפילות ראש השנה ויום כיפור. פעם אחר פעם אנו חוזרים עליו:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ אֵין לָנוּ מֶלֶךְ אֶלָּא אָתָּה
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ עֲשֵׂה עִמָּנוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ
… אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ… אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ… אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ…
וכך הלאה, לא פחות מ-44 פעמים בזו אחר זו בפיוט אחד, בכל אחת מהתפילות המרכזיות, עד לשיא – סיומה של תפילת נעילה, כשכל הקהל שר בקול גדול ובתחנונים:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ חָנֵּנוּ וַעֲנֵנוּ כִּי אֵין בָּנוּ מַעֲשִׂים. עֲשֵׂה עִמָּנוּ צְדָקָה וָחֶסֶד וְהושִׁיענוּ.

 מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה
אך מתחת לפני השטח גם הזוגיות עדיין חיה וקיימת. נכון, כבר אין מי שתובע אותה או מאיים בשמה, כפי שהיה בתקופת הנביאים, ותפילותינו מופנות, כאמור, אל המלך או האב. אך במדרשים, בפרשנות ובהגות צצה ועולה דמותה של האהבה הזוגית, והפעם בלבוש אחר. לא היחסים החשדניים והטעונים של תחילת הדרך, אלא שני מודלים חלופיים שמתחרים בנועזותם והופכים על פיהם את יחסי הכוחות בין הצדדים.

  • אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי. המודל הראשון מתחיל כבר בתקופת המשנה, עם פרשנותו של ר' עקיבא לשיר השירים, אשר אומצה ע"י כל פרשני המקרא המסורתיים.
    לפי פרשנות זו, שירי האהבה שבשיר השירים אינם אלא אלגוריה ליחסים המקודשים שבין  אלוהים וישראל. אלא שכאן החיזור הוא הדדי. פעם היא מבקשת מָשְׁכֵנִי, אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה ופעם הוא מבקש  הַרְאִינִי אֶת-מַרְאַיִךְ, הַשְׁמִיעִנִי אֶת-קוֹלֵךְ. הוא מחמיא לה עם לִבַּבְתִּנִי, אֲחֹתִי כַלָּה, והיא מחזירה לו יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ, וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו.ואיזה סיפור אהבה הוא זה! מלא יופי ועונג, העומדים בניגוד חריף לאווירת האלימות והאיום שעולה מתיאורי הנביאים. אדרבה, האפשרות של אהבה כפויה נדחית על הסף: הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם… אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ.
    יותר מזה: לאורך כל הדרך האשה היא האקטיבית והיוזמת, היא המתייסרת בייסורי האהבה והיא זו ש"עַל-מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו".
    כאשר המפרשים מציגים דווקא את שיר השירים כסיפור האהבה הגדול שבין אלוהים לעמו, עד כדי כך ש"אמר ר' עקיבא… שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קודשים", הם מציירים באמצעותו חוויה זוגית הפוכה מזו שתיארו הנביאים! האהבה אינה חד-צדדית אלא הדדית, ואם יש גורמים המונעים את האיחוד של שני בני הזוג, האשה-ישראל היא זו שרודפת ומחפשת את קרבת אלוהים-הגבר.

  • תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה    : ספרות הקבלה לקחה את היפוך היוצרות לכיוון אחר.
    אמנם הגבר הוא המחזר, כמקובל, אך תפקידי הצדדים מתחלפים: אלוהים הופך לשכינה הנקבית, ואילו ישראל הוא הזכר! (המושג "שכינה" עצמו מופיע כבר בספרות חז"ל, אך מקבל מאפיינים נשיים מובהקים בספרות הקבלה של ימי הביניים). ברור שגם הזוגיות המבוססת על מהפך זה שונה בתכלית השינוי – ישראל אינו אשה בוגדנית שאלוהים צריך להילחם על אהבתה, אלא גבר התלוי בחסדי אהובתו. בכל רגע עלולה אותה אהובה להסתלק אם לא נהיה ראויים לה. בהמשך תבוא החסידות ותהפוך את ההשתוקקות לקרבת השכינה לאחד היסודות המכוננים של החיים הדתיים.

ואהבה, אהבה כל הזמן
בתחילת דרכה הביאה היהדות לעולם הדתי את האמונה באל אחד. עִם הפיכתה לעַם נוסף לכך ממד חדש  – קשר רגשי עם האל הזה. קשר שבנוי על הדרישה "וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" מצד אחד וההבטחה "וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ… בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל" מצד שני. הקשר הרגשי, כפי שראינו, לובש ופושט צורה לאורך הדורות, עובר בין מערכות יחסים שונות, מדלג בין תובענות חסרת פשרות לבין קבלה והכלה. וכל דור מעצב לו בראי התקופה את דמות האלוהים ואת פני אהבתו.