שלושה הרהורים על מושג הזמן במקורות השפה העברית

1.  עם הפנים לאחור

זֶה הָיָה לְפָנִים וְלִפנֵי שָׁנִים,
בְּמַלכוּת עַל יָם עַרפַּלִּי.
שָׁם דָּרָה יַלדָּה – שְׁמָהּ לֹא תֵדַע;
קָרָאתִי לָהּ אַנַּבֶּל-לִי.
מַשָּׂא-לֵב אַחֵר מִלְּבַד אַהֲבָה
לֹא הָיָה גַם לָהּ וְגַם לִי.
(מתוך "אנבל-לי" בתרגום זאב ז'בוטינסקי)

כל דובר עברית שקורא את השיר הזה מבין שהמילה לפנים מתייחסת אל העבר הרחוק. כלומר – מושג מתחום המרחב מושאל לתחום הזמן. בכך אין שום דבר מפתיע. כפי שמציין הבלשן גיא דויטשר בספרו "גלגולי לשון": "בכל השפות אין שני מחוזות קרובים יותר זה לזה ממרחב וזמן. אנחנו מדברים על זמן במונחים של מרחב ". הוא מדגים זאת באמצעות דוגמאות כמו מחוץ לשעות העבודה, בין כסה לעשור ועוד. מה שכן מפתיע הוא היפוך המשמעות, כיוון ש"לפנים" מתייחס אל התקופה שנשארה הרחק מאחור!

ההיפוך שעוברים מושגי המרחב (לפנים /לאחור) כאשר הם מושאלים לצורך שימוש בזמן הוא אחד הפרדוקסים המרתקים של השפה העברית: ה"לפנים" של הזמן הוא בעצם מה שנמצא כבר מאחורינו "לְפָנִים הָאָרֶץ יָסַדְתָּ וּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ שָׁמָיִם" (תהילים ק"ב 26). ואילו ה"אחור" הוא העתיד שעוד עומד לפנינו: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת" (ישעיהו ב' 2).

הודות לכפילות הזאת יכולים להתקיים בשירה העברית, זה לצד זה, גם ה"לפנים ולפני שנים" של אנבל-לי, אבל גם "מזמן מזמן, אחור אחור/ הייתי פעם גדי שחור" ("שבע", לאה גולדברג), ושניהם יביעו במילים הפוכות את אותו הדבר עצמו.

באופן דומה, מתקיים היפוך זמן ומרחב גם בצמד קדימה-אחורה. השורש ק.ד.מ מציין את הכיוון קדימה מבחינת המרחב, אבל את המבט אחורה, לימי קדם, מבחינת הזמן. לעומת זאת, כאשר במדרש התלמודי (מנחות כ"ט א) אלוהים שולח את משה רבנו כמה דורות קדימה, אל זמנו של רבי עקיבא, הוא עושה זאת במילים: "חזור לאחוריך".

בעומק השפה, כך נראה, מסתתרת ההנחה שאנו כביכול צועדים על ציר הזמן בהליכה הפוכה – גבינו קדימה, כלפי העתיד, ופנינו מביטים לאחור, אל מה שהיה. ומכאן עולה השאיפה לחבר בין הקצוות ולסגור את המעגל: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם".

2.   עולם הזמן
"התנועה היא כמעט תמיד חד-סטרית – מהמרחב אל הזמן, משום שזמן הוא מושג מופשט שביכולתנו לתפוס רק אם נמחישו כדבר-מה גשמי יותר " אומר דויטשר. ואכן, המהלך הרגיל והטבעי של השפה הוא מַעֲבָר מהדברים שאנחנו מסוגלים לתפוס בחושינו – אל מושגים מופשטים שדומים להם בדרך כלשהי. והנה, לצד התופעה הטבעית-אוניברסלית הזאת, אנו מכירים בעברית מקרה מיוחד של מעבר הפוך, מהמופשט אל המוחשי, מהזמן אל המרחב. זהו ההיפוך שעשה המושג "עולם".

כשאנו מעלים בדעתנו את רשימת התיאורים המוצמדים לאלוהים, כמעט אוטומטית עולה המושג "בורא עולם". מפתיע, אם כן, להיווכח כי ביטוי זה כלל לא קיים בתנ"ך! אלוהים מתואר, אכן, כמי שברא את כל הקיים, על כל פרטיו – השמים והארץ, החיות והצמחים, המאורות והאדם, אך המונח של כל אלו כמכלול אינו "עולם" אלא ארץ או תבל: "עֹשֵׂה אֶרֶץ בְּכֹחוֹ, מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ" (ירמיהו י' 12).

המילה "עולם", בכל מאות מופעיה בתנ"ך, אינה מבטאת משהו מוחשי אלא מופשט. היא נגזרת משורש ע.ל.מ, ומתייחסת אל הזמן שאין לו שיעור והוא עלום ונסתר מאיתנו. זה יכול להיות העבר הרחוק מאוד, שמעבר לטווח ידיעתנו ("נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז; מֵעוֹלָם אָתָּה" תהילים צ"ג 2) או העתיד הנצחי המשתרע עד סוף כל הדורות ("זֶה-שְּׁמִי לְעֹלָם, וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר" שמות ג' 15). בין שני קצוות אלה משתרע הזמן האלוהי האינסופי:  "בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל; וּמֵעוֹלָם עַד-עוֹלָם אַתָּה אֵל" (תהילים צ' 2).

איך הפך המושג המופשט מעולם/לעולם למושג המוחשי "עולם" כפי שאנו משתמשים בו, במשמעות של כל היקום שסביבנו? אין תשובה מוכחת או דרך לדעת, ובכל זאת אני רוצה להעלות כאן השערה משלי. השערה זו מתבססת על התקופה שבה כבר מופיעה בכתבים היהודיים המשמעות בת-זמננו, וזוהי תקופת המִשְנָה. בעוד שבתנ"ך, כאמור, המילה "עולם" מציינת זמן בלבד, הרי שבמשנה כבר מופיעות המשמעויות המוחשיות המוכרות לנו – כל היקום, למשל "בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם" (אבות ה' א), או כל האנושות – "כל המקיים נפש אחת… כאילו קיים עולם מלא" (סנהדרין ד', ה). מה השתנה בין שתי תקופות אלה? התפיסה לגבי הקיום שלאחר המוות. בתנ"ך יורדים המתים מ"אֶרֶץ חַיִּים" אל "אֶרֶץ תַּחְתִּיּוֹת" (יחזקאל ל"ב), או ל"שְּׁאוֹל תַּחְתִּיָּה" (תהילים פ"ו 13), כלומר – עוברים אל מרחב אחר, מעין קומת מרתף של ארץ החיים. התנועה היא חד-פעמית, ולאחריה הכל סטטי ודומם: "לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ-יָהּ; וְלֹא כָּל-יֹרְדֵי דוּמָה" (תהילים קט"ו 17). אם מתרחשת תנועה כלשהי בין המרחבים, הרי שהיא בגדר חריגה מבעיתה מסדרי הטבע: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל: לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי" (שמ"א כ"ח 15).

לעומת זאת, לקראת סוף ימי בית שני הולך ומתגבש מושג חדש – העולם הבא, כמציין את הזמן הנצחי אליו עובר האדם לאחר מותו, הזמן שאחרי הזמן. וגם אם בתחילת הדרך הוא שנוי במחלוקת בין הזרמים השונים, הרי שבזמן כתיבת המשנה (סביבות 200 לספירה) הוא כבר מעוגן היטב בתודעה. יותר מזה – הפוקוס עובר אליו. לעומת קומת המרתף הדוממת של ימי בית ראשון, שהיא רק סרח עודף לחיים עצמם, המשנה מעבירה את הדגש אל העולם הבא: "הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לַפְּרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא. הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין (אבות ד' ט"ז). שנות חיינו בפרוזדור החיים הן רק הקדמה לשהות בטרקלין הנצח, שאינו עוד סטטי אלא דינמי. שם באים חשבון עם האדם על מעשיו ושופטים אותו בהתאם – הצדיקים זוכים לגמול והרשעים לעונש. הסתכלות זו מוסיפה לעולם הבא את ממד המרחב – מקום שנכנסים אליו ונעים בתוכו. ואם יש עולם הבא – הרי שלפניו יש את "העולם הזה", וגם הוא מבטא הן את זמנו של האדם עלי אדמות ("חיי שעה") והן את כל המרחב החומרי המקיף אותו.
הזהות הרעיונית שנוצרה בין הזמן למרחב, היא זו שהעניקה ל"עולם" את משמעותו החדשה.

עם זאת, שתי המשמעויות – העולם כזמן והעולם כמרחב – ממשיכות לשמור על נבדלותן באמצעות לשון הריבוי : "עולמים" למושג הזמן הנצחי (מנוחת עולמים) ו"עולמות" לתיאור יקומים רבים (עולמות מקבילים)*.

ועד בכלל
התופעה הלשונית השלישית שאעמוד עליה נוגעת גם היא לעולם הנצח, אך מכיוון אחר. לצד המילה "עולם" לתיאור זמן אינסופי, משמשת לכך גם המילה "עד". ומה שמיוחד בה הוא החפיפה בין צורה ותוכן.

בדרך כלל, "עד" באה כחלק מצירוף מילים, אז היא מסמנת את הדרך אותה עוברים עד קו הגבול בתחומים שונים, כמו זמן  (עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי);  מקום  (עַד סְדֹם); מידה (עַד-מְאֹד) או מכלול (מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה). עם זאת, לגבי חלוף הזמן מתקיימת תופעה מיוחדת: אם לא מוסיפים ל"עד" מילת גבול שקוצבת את הזמן (עַד-הַבֹּקֶר; עַד הַיּוֹם הַזֶּה וכדומה), היא עצמה הופכת לביטוי של זמן ללא גבול! בהיעדר נקודת עצירה, ממשיך הזמן לזרום עד… – עד אינסוף, לָעַד.

בדומה ל"עולם", גם "עד" יכול להתייחס לעבר -"וַיִּתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי-עַד, שַׁחוּ גִּבְעוֹת עוֹלָם" (חבקוק ג' 6) או לעתיד – "אֲזַמְּרָה שִׁמְךָ לָעַד" (תהילים ס"א 9).

איך, אם כן, נציין את הדרך הארוכה החולפת עד הנצח, עד ה"עד"? על-ידי שילוב של שתי המשמעויות, הדרך והאינסוף. שילוב זה מופיע בתנ"ך בווריאציות שונות כמו עֲדֵי-עַד, עַד-עוֹלָם; או גם וגם – "וּתְהִי לְיוֹם אַחֲרוֹן, לָעַד עַד-עוֹלָם" ישעיהו ל' 8).

__________________________________________________________________

* פרק בונוס לבלשנים חובבים
השינוי במשמעות המילה "עולם" הוליד גם שינוי במשמעותם של ביטויים שונים הנגזרים ממנו. למשל:

שם עולמי: כאשר אנחנו מדברים היום על מומחה בעל שם עולמי, הכוונה היא למי שהתפרסם בארצות רבות, כלומר התפשטות במרחב. אך במקור ציין הביטוי "שם עולם" זיכרון נצחי של האדם – התפשטות בזמן. כך מבטיח ישעיהו "יד ושם" לסריסים שישמרו את השבת, גם בהיעדר צאצאים שישאו את שמם אחרי מותם: "וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת, שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת" (ישעיהו נ"ו 5).

מלך העולם: רבות הן הברכות והתפילות שכוללות את הצירוף "אלוהינו מלך העולם", המבטא את שליטתו של אלוהים ביקום. אבל בתנ"ך הביטוי לשליט היקום הוא מֶלֶךְ כָּל-הָאָרֶץ, ואילו הביטוי "מלך עולם" שמור לתיאורו כשליט לנצח: "וַיהוָה אֱלֹהִים אֱמֶת, הוּא-אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם" (ישעיהו י' 10).
אנחנו כבר כל כך רגילים לכפל המשמעות הזה, עד שאנחנו כמעט לא מרגישים איך לפעמים באותו משפט עצמו מתחלפות המשמעויות של המילה "עולם" זו בזו. הנה למשל בפתיחה של ברכת המזון: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַזָּן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּטוּבוֹ…הוּא נוֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדוֹ…. וְאַל יֶחֱסַר לָנוּ מָזוֹן לְעוֹלָם וָעֶד" (הפעמיים הראשונות – יקום, הפעמיים האחרונות – נצח).

הרת עולם: אחת התפילות שהכי מזוהה עם ראש השנה היא הפיוט המתחיל במילים: "הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם/ הַיּוֹם יַעֲמִיד בַּמִּשְׁפָּט כָּל יְצוּרֵי עוֹלָמִים". הביטוי המיוחד "הרת עולם" פירושו – היריון, כביכול, של העולם, שהיום נושא בחובו. (מכאן גם "הרה-גורל", "הרה אסון" וכדומה). אך למקורו התנכ"י יש משמעות אחרת לגמרי: כאשר ירמיהו ברוב ייאושו מקלל את יום היוולדו, הוא טוען שעדיף היה לו ש"וַתְּהִי-לִי אִמִּי קִבְרִי, וְרַחְמָה הֲרַת עוֹלָם" – כלומר בהריון אינסופי, ללא לידה. באמצעות החלפת המשמעות של המילה "עולם" מצליח הפייטן העלום להעניק לצירוף המילים שכולו קללה וחוסר תקווה – את אווירת הרוממות והקדושה של יום הדין.

צדיק יסוד עולם: מושג מרכזי בחסידות, המתאר צדיקים יחידים בדורם, שכביכול נושאים את העולם על כתפיהם ובזכות עבודתם הרוחנית העולם ממשיך להתקיים. גם כאן, למקור התנכ"י יש משמעות שונה. זהו ציטוט מספר משלי, המשווה בין קוצר ימיו של הרשע לעמידותו הנצחית של הצדיק: "כַּעֲבוֹר סוּפָה – וְאֵין רָשָׁע; וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם… יִרְאַת יְהוָה תּוֹסִיף יָמִים וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה" (משלי י' 25-27).

מודעות פרסומת