בלבבי משכן אבנה להדר כבודו
ובמשכן מזבח אשים לקרני הודו
ולנר תמיד אקח לי את אש העקדה
ולקורבן אקריב לו את נפשי היחידה.
(פיוט מאת ה"פחד יצחק")
בראשית היתה האמונה באלים. מערכת היחסים בינם לבין המאמין היתה פשוטה בתכלית – תן לי ואתן לך. האלים סיפקו לאדם את צרכיו הגשמיים, ובתמורה סיפק להם האדם את צרכיהם, שהיו דומים להפליא לאלו שלו: כמו האדם, גם האלים אהבו לאכול בשר ולשתות יין, וכמו האדם הם גילו רגשות קנאה או כעס, שאותם ניתן היה לשכך באמצעות מתנות. זהו היסוד למנהג הקורבנות, שהיה חלק בלתי נפרד מהפולחנים הדתיים של העולם העתיק. האדם הקריב משהו מרכושו על מנת לזכות בחסד האלים ובהגנתם.
דת העברים, שהופיעה עם אברהם אבינו, שינתה את כללי המשחק. לא רק שהיא התבססה על אל אחד ויחיד במקום פנתיאון שלם, אלא שהאל הזה גם נעדר תכונות אנושיות, ואינו זקוק למזון או מתנות. ניתן היה לצפות שפולחן הקורבנות ייעלם מדת זו. והנה, לא רק שזה לא התרחש, אלא שכחמישית מהתורה – ספר ויקרא – מוקדשת לתיאור מפורט ומדוקדק של כל סוגי הקורבנות, אופן הקרבתם ומועדם.
אז מה קרה כאן?
מי הזיז את הקורבן שלי
ידועה עמדתו של הרמב"ם לפיה אין לקורבנות ערך משל עצמם, אלא שמדובר על "גיור" של הטקס האלילי שבני ישראל הכירו. ואכן, ממחקרים שונים עולה כי קיימות מקבילות רבות בין הוראות ספר ויקרא לבין אלו של עמי המזרח הקדום, בנושאים כמו טיהור היולדת, טקסי כפרה, טקסי חגים ועוד. וכך כותב הרמב"ם ב'מורה נבוכים':
היה הנוהג המפורסם בעולם כולו הרגיל אז הקרבת מיני בעלי החיים… לפיכך לא חייבה חכמתו יתעלה שיצווה אותנו בעזיבת כל מיני העבודות הללו…מה שלא ייתכן לקבלו לפי טבע האדם. ולפיכך הניח אותם מיני העבודות, והעבירם מהיותם לנבראים ולדברים דמיוניים – לשמו יתעלה ".
מפרשים אחרים ובראשם הרמב"ן יצאו בחריפות נגד גישתו, וייחסו לקורבנות ערך דתי כגורם מתווך בין הארצי לשמיימי. אך בין אם נקבל את גישתו של הרמב"ם ובין אם לא, אי אפשר להתעלם מההבנה העמוקה שעולה מדבריו לגבי היסוד הנפשי של הקורבנות. במילים אחרות – הקורבן אינו צורך של האל, אלא צורך של האדם. מערכת ה'תן וקח' עברה פאזה, וכעת היא מתרחשת בנפשו של האדם פנימה. הוא מקריב לאל משהו משלו, ובתמורה הוא חש קרוב אליו. במצב כזה, ברור שהקורבן אינו עומד בפני עצמו ואי אפשר לנתק אותו מהמערך הנפשי והמוסרי הכולל של האדם, כפי שמדגישים הנביאים פעם אחר פעם: "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים, וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא, קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי…" (ישעיה א' 11-13)
על אלו צרכים עונה הקורבן? כדי לענות על כך יש להבחין בין שני סוגי קורבנות: כאלו שנועדו לציין את מעגל השנה, וכאלו שקשורים דווקא לאירועים חריגים בחיי היומיום, לטוב ולרע.
הקורבנות הקשורים למעגל השנה כללו את קורבן התמיד שהוקרב מדי יום ואת הקורבנות הנוספים שהוקרבו מדי שבת ומועד ('מוספים'). הריטואל החוזר הקנה לאדם ביטחון, שנבע הן מתחושת הסדר והקביעות והן מהקשר שלו לקהילה.
הסוג השני של הקורבנות איפשר ליחיד ולציבור גם יחד לתת ביטוי למצבים חריגים – תודה ונדבה על הטוב, ומנגד בקשת מחילה וכפרה על הרע, עם תחושת הנחמה והתקווה שמתלווה לכך.
לא לחינם זרוע ספר מלכים בסיפורים על הקרבת קורבנות שלא כדין מחוץ לבית המקדש, בעיקר בממלכת ישראל, אך גם ב'במות' בממלכת יהודה. נראה שהצורך במקום פולחן זמין וקרוב גבר על הדרישה לקורבן "תקני" שחייב הגעה לבית המקדש. רק הרפורמה המקיפה שביצע יאשיהו הצליחה להתגבר על הרגל כה מושרש. בימי בית שני כבר מיצב בית המקדש את מעמדו לא רק כמרכז דתי אלא גם כמרכז לאומי, ועיקר העבודה בו היתה קורבנות ציבור. אך עדיין היחיד הרגיש שותף להקרבה, בין אם בהשתתפות כספית ובין אם בעלייה לרגל.
להקריב כדי להתקרב
חורבן בית שני טרף את הקלפים פעם נוספת. הקורבנות, שפעם אחת כבר שינו את ייעודם, איבדו עכשיו לגמרי את מקומם. מה, אם כן, ימלא את החלל?
באופן רשמי, התפילות שימשו כתחליף. למעשה, כבר בימי בית שני קבעו אנשי כנסת הגדולה תפילה כנגד כל קורבן ציבור, והנוסח הסופי שהתגבש כלל גם בקשות והודיות של היחיד. ובכל זאת, משהו חסר. האפשרות לתת משהו פיזי משלך כדי להתקרב לאל לא רק בדיבור אלא גם במעשה.
בנקודה זו התחולל המהפך. את מה שעשתה התפילה לקורבנות הציבור הקבועים, עשתה ההלכה לקורבנות היחיד. המפעל ההלכתי האדיר – שהחל בימי המשנה, הורחב בתקופת התלמוד וממשיך באופן דינמי עד ימינו – יצר שפע הזדמנויות להקרבה אישית. מילת המפתח היא "סייג". כדי לא להגיע לאיסורי התורה, נקבעו 'שוליים' רחבים, שלא אחת זכו גם הם בסייגים משלהם. פרטי הפרטים של הקורבנות הוחלפו בפרטי פרטים של קיום המצוות ויצרו דרך חדשה להתקרבות באמצעות הקרבה.
וכמו בגלגול הקודם, גם הפעם הגיעה ההשראה מדת אטרקטיבית אחרת שנמצאה בסביבה. הנצרות, שהלכה והתגבשה בדורות שלאחר חורבן בית שני. ישו עצמו נתפס כמי שהקריב את עצמו כדי לכפר על המאמינים ובכך סימן את הדרך: הקרב את הגוף, הצל את הנפש. מכאן קצרה הדרך לאחד העקרונות המכוננים בנצרות – עקרון הכפרה. ככל שיותר תענה את גופך ותתנזר מהנאות שונות, כך תכפר על חטאיך ותגיע לחיבור קרוב יותר לאלוהים. ההלכה היהודית, על אף שלא זו היתה כוונתה, הגיעה למעשה לאותו מקום. במקום עולות וזבחים נדרש כעת המאמין להקריב מעצמו ממש – מזמנו, מהנוחות היומיומית שלו, ובעיקר מהגשמת רצונותיו ותאוותיו. אתה חושק בארוחה טובה? רכילות עסיסית? יחסי מין? תצטרך לעשות זאת בכפוף לוויתורים ולהגבלות שמטילה עליך ההלכה. אך יש תמורה בעד התורה: ככל שהאדם מקריב יותר ומתקשה ביותר בביצוע המצווה, כך שכרו גדול יותר, לפי הכלל המשנאי "לפום צערא אגרא".
אבל – קורבן וקוץ בו. שניים למעשה:
1. 'הרהורי עבירה קשים מעבירה'
יחד עם ההזדמנות החדשה להקרבה, סיפקה הנצרות גם סוג חדש של חטאים: החטא שבמחשבה. החוק המקראי נעדר כמעט לחלוטין התייחסות למתחולל בנפשו של האדם פנימה. אפילו האיסורים הבודדים שכן מתייחסים לכך, כמו "לא תחמוד" או "לא תשנא את אחיך בלבבך" מתורגמים בדרך כלל להשלכות המעשיות שלהם. הנצרות, לעומת זאת, פטרה את המאמינים כמעט לחלוטין ממצוות מעשיות, אך מנגד הפכה, בעיקר בגרסתה הקתולית, למשטרת מחשבות. בגירסה היהודית אלו "הרהורי עבירה" – מושג שהחל להופיע רק מימי המשנה ואילך, ומתייחס בעיקר למחשבות על מין. אלא שבעוד שהנצרות כללה גם מנגנון של וידוי וכפרה, הרי שביהדות אין כל מיפלט. מכאן ואילך עתידים דורות של מאמינים להתייסר על כל בדל הרהור לא טהור שחלף במוחם. בהיעדר כפרה, הדרך היחידה להתגונן היא באמצעות מניעה. תילי-תילים של סייגים והרחקות שנועדו להפריד בין המינים, להרחיק את הפיתויים וליצור מתרסים בפני יצר הרע. האם זה עוזר? די להיכנס לאחד ממדורי השו"ת ברשת כדי להיווכח עד כמה כל אותם גדרי צניעות מובילים דווקא לעיסוק אובססיבי במיניות.
2. 'מעלין בקודש ואין מורידים'
בעוד שלקורבנות המקראיים היה שיעור ומידה, בקורבנות האישיים – השמיים הם הגבול. יתרה מזאת – 'רף הטוהר' של שומר המצוות נמצא מלכתחילה במקום גבוה. הקפדה על אוכל כשר, שמירת שבת או טהרת המשפחה, שייראו לעיניים חילוניות כקורבן אדיר, מובלעות ממילא בשיגרת החיים היומית של האדם הדתי. כיצד, איפוא, ניתן להגיע לחוויה המזככת של ההקרבה? רק על ידי העלאת הרף ויצירת חומרות חדשות לבקרים. ככל שאורח החיים המוקפד נעשה נורמה, הפך הקורבן למטרה בפני עצמה, מעין מדד לרמה הדתית של האדם. לא במקרה תהליך זה מאפיין את יהדות אשכנז, שמוצאה בארצות אירופה הקתוליות, ונעדר מאורח החיים המסורתי של עדות המזרח (לפני שאימצו את תו התקן האשכנזי).
המגמה היודו-קתולית גורמת לאימוץ נורמות מחמירות, הן בתחומי הכשרות והן בתחום הצניעות וההפרדה בין המינים. בתחום הכשרות בולט הדבר בעיקר בכל הקשור לטַרֶפֶת הפסח האשכנזית, עליה כתבתי כאן, ובהרחבה הגורפת בדרישות מבתי עסק כתנאי לתעודת כשרות. בתחום הצניעות מייאש כבר למנות את שלל המקרים של הדרת נשים וביזוי נשים תוך נפנוף ב"כבודה של בת מלך", ואת ההפרדה המלאכותית והמעוותת בין המינים, החל ממדרכות מאה שערים, דרך הפרדה בין אבות ובנותיהן באירועים חינוכיים ועד שעות נפרדות בגן שעשועים .לעומת זאת, קולה של ההנהגה הרבנית כמעט שלא נשמע בתחומים כמו צדק חברתי, שוויון זכויות וקריאה נגד שנאת הזר והשונה.
אחרי אלפיים שנה חזרנו לנקודת ההתחלה. שוב עצם ההקרבה הוא חזות הכל, גם על חשבון ערכי צדק ומוסר, יחסים בין אדם לחברו וסולידריות קהילתית. ולכך יפים דבריו של הנביא הושע: "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא-זָבַח; וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת".
יהדותי למשתמש 
אני קורא שקט כבר כמה זמן של הבלוג שלך, אבל הפעם באמת מצאתי לנכון לשבח אותך, פוסט נהדר ומרתק. יש לי עם זאת כמה הארות, או הערות:
1. את משווה בין היהדות לנצרות במישור המחשבתי, אבל כאן נמצא בדיוק השוני: בעוד היהדות תובעת מן המאמין תביעות במישור המעשי – פרקטי, הנצרות כמעט ואינה עושה זאת, וגם כאשר היא עושה זאת – האדם המאמין לא מוגדר במישור המעשי, אלא במישור המחשבתי. ברוב המדינות הנוצריות "דתי" יהיה כינויו של אדם שמקבל עליו את דוגמות האמונה הנוצריות (ומצהיר על כך כמובן). ביהדות לעומת זאת, ולכן גם בישראל, "דתי" הוא מי ששומר מצוות. במובן הזה, היהדות דורשת ותובעת הרבה יותר מן המאמין מאשר הנצרות.
בדיוק בגלל הנקודה הזו – בגלל הנטייה של היהדות לדרוש מן המאמין דרישה מעשית ולא מחשבתית – הסייגים שנועדו להרחיק את המאמין מ"הרהורי עבירה" מתורגמים הרבה פעמים גם כן למישור המעשי, ולא נותרים במישור המחשבתי. לעומת זאת, מאחר שהנטייה הזאת לא קיימת בנצרות (למרות שגם בנצרות יש ראייה של הרהורי עבירה כחטא) הנצרות בכלל לא יכולה "לעשות סייגים", ולכן לא תראי הדרת נשים בנצרות.
מנקודת ראותי המאוד סובייקטיבית כיהודי, ואע"פ שאני מבין כמובן את הסכנות שיש בדת שמחייבת פרקטיקה מסוימת ולא רק דוגמות אמונה (כמו הידרדרות להדרת נשים), דת שמחייבת אורח חיים מסוים היא יותר רצינית ויותר משמעותית מדת מתבטאת באמונה רליגיוזית כללית, שייתכן שהיא בכלל מן השפה ולחוץ. ברור לי כאמור שאני סבור כך מפני שאני משתייך לדת כזו, ושאם הייתי נוצרי סביר שהייתי רואה את הדברים אחרת.
2. יש בהחלט גבול לחומרות ולסייגים, ויש כמובן אינספור הסתייגויות מחיי נזירות. נזירות היא בדיוק ההפך מהאידיאל שמציבה היהדות (בגרסתה ההלכתית – רבנית) שהוא אורח חיים של קיום מצוות בקהילה, כאורח חיים של קבוצה ולא של פרט בודד. אדם לעולם איננו יכול לקיים מצוות לבדו, הוא מוכרח להיות קשור בקשר כלשהו לקהילה שתספק לו את צרכיו ההלכתיים. בקיצור – ברור שאי אפשר להחמיר ולהחמיר עוד ועוד, ואני מניח שמוכרות לך גישות הלכתיות (כמו של הרב קוק) לפיהן אסור להחמיר במקום שבו נפסק להקל.
3. יתרה מכך – חומרות וסייגים לא נועדו לכלל אלא לפרט. הפרט יכול, אם ירצה, לקבל עליו חומרה כזו או אחרת, בהלכה כזו או אחרת (בוודאי אם קרתה לו תקלה ונכשל בה). ראוי מאוד בעיניי, ולצערי אני כמעט ולא רואה פסיקות רבניות שנוהגות לעשות זאת (בוודאי לא בימינו), להזכיר למחמיר שהחומרא שהוא לוקח היא באחריותו בלבד, ולא באחריות הכלל, והכלל לא צריך לסבול בגלל החומרות שהמחמיר לוקח על עצמו. כך כמובן כמובן בענייני צניעות, אך גם בענייני כשרות וכיו"ב (לא לגרום להלבנת פנים בגלל הקפדה יתרה בכשרות, למשל, שזה דבר שיש פוסקים שדווקא כן מתייחסים אליו).
תודה על השבחים מחממי הלב ועל התגובה המפורטת והמעמיקה.
ולהערותיך –
לגבי ההשוואה בין היהדות לנצרות: אתה מצביע נכון על ההבדל בין דת מבוססת מחשבה לדת מבוססת מעשה. מה שאותי עניין הוא כיצד ומדוע חלחל עניין ה"חטא שבמחשבה" מהנצרות אל היהדות, שבה לא היה קיים כלל במקור!
אגב, אני בכלל לא בטוחה שמבחינה נפשית קל יותר להיות יהודי לעומת נוצרי קתולי – עמדה שבה אתה מרגע הולדתך אתה נמצא ב"יתרת חובה" בגלל החטא הקדמון, ולא רק ש"כל *מעשיך* בספר נכתבים", אלא גם כל מחשבותיך. עם זאת, לזכותה של הנצרות ייאמר שהיא סיפקה 'מנגנון מילוט' בדמות טקסי וידוי וכפרה, שאינם נמצאים ביהדות באופן שוטף אלא רק פעם בשנה. לטענתי, לא מעט מהטקסים ההלכתיים מספקים את הצורך בטקס שכזה.
ואשר לגבולות ההחמרה – בתאוריה אתה צודק, אבל בחיי המעשה תקצר היריעה מלפרט את כל המקרים שבהם היא מופנית כדרישה אל הסביבה, ומניתי בכתבה רק את קצה קצהו של האבסורד אליו מגיעה מגמה זו. המציאות, לצערי, מציבה סימן שאלה גדול על קביעתך ש"יש בהחלט גבול לחומרות ולסייגים".
את בהחלט הופכת כאן את הבניין על ראשו, וצריך עוד זמן להגיב על זה, אבל הערה אחת (בכפוף לשעת הלילה הזו): כמדומה לי שהנצרות אימצה מהיהדות את עקרון הכפרה ואף את ההתנזרות. כתות שונות ביהדות עצמה הן אלה שהלכו בדרך זו עוד לפניה, והאימוץ של מוטיבים אלה הפריד בין שני הזרמים שתחילה היו אחד. אבל קיים ביהדות מנגנון תשובה, ושיאו רב הרושם בימים הנוראים. מנגנון הסייגים לא שייך לתחושת חוסר המפלט, אלא לאופי המשפטני של היהדות, שמוכרח לתרגם כל דבר לפרטי סעיפי חוק, וכל דבר שמשמש כסייג הופך בעצמו לחלק מהחוק וצריך סייג בעצמו. זה גורלה של כל מערכת בעלת אובססיה משפטית. ראי למשל את הפוליטיקה הישראלית – על פי החוק היבש רק עבריין מורשע מנ וע מלכהן במשרה ציבורית, אבל היום כבר לא רק הגשת כתב אישום גורמת לכך (זה כבר היה פסק בג"ץ) אלא גם עצם פתיחתה של חקירה פלילית או לפעמים רק כתבה בעיתון. זה אותו תהליך עצמו, והוא ממש לא קשור לנצרות.
לעניין כתות הנזירים – הם בוודאי לא היו במיינסטרים אלא זרם צדדי ואף מורחק. כפי שכתב המגיב הקודם, הנזירות בהחלט לא נחשבה כאידאל והנזיר אף נדרש להקריב קורבן חטאת בתום תקופת נזרו. מבחינה זו לנצרות קל יותר: היא גם הוקיעה מחשבות על מין וגם העלתה על נס את הנזירות. (אם כי ריבוי מקרי הפדופיליה בקרב הכמורה הקתולית מצביע על כך שגם זה לא בדיוק עובד). היהדות מבחינה זו מדברת בשני קולות, בכך שמצד אחד היא מקדשת את הטוהר המיני ומצד שני את חיי המשפחה. יותר ויותר קולות נשמעים היום על הקושי של זוגות להיכנס לחיי הנישואים לאחר שכל חייהם עברו בנפרד.
ובאשר לסייגים ולתחושת המיפלט, אבהיר את כוונתי: ה"מנגנון של תשובה", כפי שקראת לו, לא קיים כחלק סדיר ומובנה ביהדות. הנצרות אולי לקחה את רעיון הכפרה מהיהדות, אך נתנה לו מקום הרבה יותר נרחב. המאמין הקתולי, כדבר שבשגרה, אומר וידוי ואת התפילות שהכומר השית עליו, ויוצא פעם אחר פעם בתחושה של מחילה וזיכוך. לעומתו, רעהו היהודי ש'נפל במחשבה' נדון לייסר את עצמו חזור ויסר ללא מיפלט שכזה. יום כיפור הוא אכן יום של התעלות הנפש, אך פעם בשנה בוודאי שאינה מספיקה. מכיוון שכך, הסייגים משמשים למטרה כפולה: כאשר האדם לוקח אותם על עצמו, הם משמשים כסוג של קורבן, גם אם ברור שלא זו היתה כוונתם. כאשר הוא מטיל אותם על זולתו, הם משמשים למניעת החטא לפני שייווצר. כך קורה עם כל דרישות הצניעות הגוברות והולכות שמופנות כלפי *נשים* כדי שלא יחטיאו את *הגברים* (פלוס 'מעטפת ריכוך' שנועדה לשכנע אותן שזה בעצם לטובתן, כי מה שחשוב באמת זה היופי הפנימי שלהן…)
לגבי הסיפא הפוליטי (למרות שהבטחתי לעצמי לא להיכנס למחוזות האלה) – הצד השני של המטבע הוא שעל פי החוק היבש אדם שריצה את עונשו יכול לחזור לפוליטיקה, למרות שלפי נורמות המוסר יש בכך טעם לפגם.
שפרה, קרבן חטאת של הנזיר נתון למחלוקת ולפרשנות. לא ברורה סיבתו. יש שראו בו סימן לחטא שבהתנזרות ואחרים פירשו אותו באופן מקומי כקרבן על הטמאות בשגגה הקרובה לזדון. אל תשכחי שבתורה לא נכתב במפורש היחס לנזירות והמחלוקת היא חז"לית.
מרתק.
ועוד הערה קטנונית: הפיוט הזה נכתב במקורו על ידי ר' אלעזר אזכרי, בעל "ידיד נפש", שקברו התגלה לפני שנים מעטות למרגלות קבר האר"י בצפת. אבל היה פה שינוי מאד מעניין: הוא כתב "ולקרבן תקריב לו נפשי היחידה", כלומר נפשי ("יחידה" הוא מושג קבלי, הדרגה העליונה של החלק הרוחני באדם) היא זו שתקריב. הרב הוטנר כבר שר "ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה". וכך, מה שהיה במקורו שיר אהבה לאל, הפך לשיר מרטירי.
עוד משהו שקשור לנושא, ואני מקווה שגם תורם לו זווית: http://misgav.blogspot.co.il/2012/02/blog-post_23.html
[…] קורבן. תמיד (יהדותי למשתמש) […]
אשריך שפרה. מילים כקורבנות
ניתוח מעניין של תופעת החומרא הדתית. ראיתי ורציתי לקרוא לפני כמה ימים. הביקור שלך במרחב הוירטואלי שלי הזכיר לי לחזור.
1. אני חושב שיש הרבה צדק בדבריך, על אף שהמקור לסייגות והחמרות מצוי כבר ביהדות המקראית – בדמותו של הנזיר. אני לא חושב שהנצרות הייתה המקור – אך בוודאי מקור השראה.
2. לדעתי, לא נכון לומר שאין ביהדות "מנגנון וידוי וכפרה" על הרהורי עבירה. תשובה ניתן לעשות על הכל, גם על הרהורים. אכן יש ביהדות עיסוק אובססיבי לעתים במיניות.
3. איני "הנהגה רבנית", אבל אני קורא לשיווין חברתי ומתנגד לאפליית הזר והשונה, כמו רבים אחרים. אמנם, כפי שאת משערת, כל זאת בתנאי שאין פגיעה באחר. אין זכותו של אחד גוברת על זו של אחר ולא משנה סדר הקדימות.
4. הכותרת, שוב, גאונית.
5. גם כיום, כשהדת מאבדת מכוחה, רבים מבקשים את הנחמה שבקרבן. זה נטבע בנו כבר בילדות ואין זה מאפיין דתי דווקא; כל חברה מקדשת לה קרבנות משלה המופיעים בכל מקום שבו יש יחס בין אנשים; המדינה מקבלת קרבנות של כסף ודם וחיים; גם במשפחה אנו מקריבים (יש כאלו ש"גומרים מהצלחת" כדי שהאישה תהיה מאושרת…) ועוד ועוד.
1. שנינו מסכימים, איפוא, שאף שהמקרא מעלה אופציה של התנהגות מתנזרת, הרי שמימושה באופן רחב אינו מצוי במקרא. העובדה שהעלאת התנהגות כזאת על נס מופיעה בד-בבד עם התפתחות הנצרות יש בה כדי להעיד, לדעתי, על חלחול הרעיונות הנוצריים אל תוך היהדות.
2. כפי שכתבתי גם לחגי – יש הבדל בין העובדה ש*ניתן* לעשות תשובה, לבין מנגנון מובנה ושוטף של טקסי כפרה.
3. ברור לך שאני לא מדברת על רבנים מסוגך, נכון?
4. חן-חן.
5. "כל חברה מקדשת לה קורבנות משלה". אכן. שתי סכנות יש בכך, ועליהן היה לי חשוב לעמוד בפוסט. האחת – שהקורבן הופך לערך בפני עצמו, גם כאשר אין לו שום משמעות מבחינה הלכתית. ע"ע חומרות הפסח האשכנזיות, שלכולי עלמא ברור שאין בהן ממש מבחינה הלכתית, ואף על פי כן הן הולכות ותופחות משנה לשנה, כשהתחרות בין הזרמים היא "למי מותר לאכול פחות דברים". המנצח הוא מי שנשאר ער כל הלילה כדי לצפות את כל המטבח בנייר כסף (כשר לפסח כמובן), כדי לבשל בו מרק ללא אבקת מרק וללא קניידלך (שרויה!), לטגן את הבשר בשמן דקלים או כותנה (ולא שמן סויה או קנולה חלילה) וכן הלאה.
והבעיה השניה: רוצה אדם להחמיר על עצמו – שיבושם לו. הצרה היא שבמקרים רבים, שאת חלקם הבאתי ברשומה, המחמירים אינם מקריבים את עצמם, אלא את זולתם, ומתעקשים להכפיף גם את רשות הרבים לשגעונות שלהם. וכך אנו מגיעים במקרים רבים למצב שבו לא רק שהקורבן הפך לערך בפני עצמו, אלא שהוא בא על חשבון ערכים דתיים ואנושיים מרכזיים, כמו כבוד הבריות.
יש בבלוגי רשימה חדשה שיש לה קשר רופף לעניין. את מוזמנת.
אגב, לגבי מה שכתבתי "בראשית לא היתה אמונה באלים אלא באל אחד" – התכוונתי לאל אחד במובן היחזקאל-קויפמני שלו – ראי כאן:
http://ivri.org.il/2013/09/god-created-genesis/
אויש, אני רואה שהתגובה הקודמת נחסמה… הנה שוב (מהזיכרון):
לגבי מה שכתבת
"בראשית היתה האמונה באלים…. דת העברים, שהופיעה עם אברהם אבינו, שינתה את כללי המשחק"
כאברם העברי אני חש צורך להעמיד דברים על דיוקם:)
אבר(ה)ם לא המציא את 'דת העברים', אלא עֵבֶר בן שלח, על שמו נקראו העברים בשמם.
ומכאן ש(אולי!)בראשית היתה אמונה באל אחד, ולא באלים רבים.
רק עכשיו נחשפתי לבלוג מאיר זה.
תגובה קצרצרה ביותר לר.ח:
כתבת כי בנצרות "האדם המאמין לא מוגדר במישור המעשי, אלא במישור המחשבתי…". אם זה כך, אכן לנצרות, במישורים רבים, היתה (גם מבחינה מעשית), הרבה יותר הצלחה מאשר ליהדות ("לפי פירותיהם תכירו אותם" – זה מהב"ח). היהדות מדברת על שגשוג, עושר, מעשיות, אך בפועל – המצב שלנו הוא לא כזה באמת.
הנצרות מדברת על תיאוריה של אמונה ופחות שמה דגש על הצד המעשי, אך בפועל הם משגשגים הרבה יותר מאתנו.
היום מקובלת האמרה – "מחשבה יוצרת מציאות", ובנצרות כתב ישו "האמונה תושיע אותך".
כנראה שאצל הנוצרים, בגדול, היתה אמונה (ומן הסתם עדיין יש) והרבה, אחרת איך אפשר להסביר את פרץ היצירתיות המופלאה שלהם ואת היופי הענקי שיש, למשל, באומנות (הפסלים ברומא למשל), את היופי הנשגב בשירה הגריגוריאנית כמו גם הקלאסית שיש במיסה, את הציור של תקופת הרנסאנס ועוד ועוד ועוד. זה לגבי הזרם הקתולי כמובן.
לגבי הזרם הפרוטסטנטי – איך אפשר להסביר את השגשוג הכלכלי של המדינות בצפון אירופה ובארה"ב, אם הם לא היו מאמינים (לפי דוֹגמות של קלווין ואח') כי הישועה למאמין תיראה ע"י שגשוגו הכלכלי / חברתי… ולכן כולם התאמצו לעבוד היטב וכו' – והנה התוצאה.
ביהדות מדברים גבוהה-גבוהה על חשיבות המעשים… ואני שואלת: כמה יהודים (מהזרם החרדי) *באמת* עובדים, משרתים בצבא וחיים כפי שכתוב במקרא ובגמרא…
תסלחו לי – אבל האפיפיורים האחרונים (יוחנן פאולוס, בנדיקטוס ה-16 והנוכחי – פרנצסקוס) – מעוררים אצלי הרבה יותר התפעלות והשראה מאשר הרב שך (המנוח) / הרב עובדיה יוסף (המנוח) ואורי זוהר (ייבדל לחיים ארוכים). הרב היחיד בארץ שמעורר אצלי התפעלות-מה הוא הרב ישראל מאיר לאו.
סליחה על התגובה הלא-מלומדת שלי והלא-מעמיקה.
עוד מעט שבת, ועלי לרוץ למטבח.
שבת שלום.
[…] היחידה שעולה עליה הן במספר האזכורים והן בפיזורם היא הקרבת קורבנות, ואפילו בה יש לשבת מקום מיוחד. אך לאחר חורבן בית ראשון […]